מחלוקת הבית יוסף והבית חדש
הטור פסק שעל האדם לשאת אשה "בן י"ח שנה"-
ומצוה על האדם שישא אשה בן י"ח שנה, דתנן בן י"ח לחופה. [טור, אבן העזר, הלכות נישואין סימן א]
הבית יוסף והבית חדש, מפרשיו של הטור, חלקו ביניהם בהבנת המילים "בן י"ח שנה". הבית יוסף מבאר שכוונת הטור היא לתחילת השנה השמונה עשרה 1.
ומצוה על האדם לישא אשה בן י"ח שנים, דתנן בן י"ח לחופה. פרק ה דאבות [משנה כא]. והרמב"ם כתב בפרק ט"ו מהלכות אישות [הלכה ב]: אימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן ט"ז או מבן י"ז שנה. וכתב הרב המגיד: בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו, ויש מהן שכתוב מבן י"ז, ובמסכת אבות שנינו בן י"ח לחופה. ונראה לי שאם הנוסחא הכתובה מבן י"ז היא אמיתית שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן י"ז שלימים. ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן י"ח כלשון המשנה, ופירוש משנכנס לכלל י"ח, עד כאן לשונו. [בית יוסף על טור אבן העזר, הלכות נישואין, סימן א]
אך בשונה מביאורו על השנה השמונה עשרה, על השנה השלוש עשרה שהמקדים לישא בה מקיים מצוה מן המובחר, ביאר הבית יוסף שכוונת הטור היא דווקא לסוף השנה ולא לתחילתה.
ומה שכתב רבינו אבל המקדים לישא כשהוא בן שלשה עשרה מצוה מן המובחר. כן משמע מההיא דמייתי בסמוך ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא, ומשמע לרבינו דהיינו בן י"ג שלימות שנכנס בשנת ארבע עשרה.
הפרישה, ממפרשי הטור, ביאר את דברי הטור כשם שביאר הבית יוסף. אך הפרישה גם תמה על הבית יוסף, מדוע הפרק של שמונה עשרה שונה מהפרק של שלוש עשרה-
ומה שכתב כשהוא בן י"ח. כן משמע במיימוני פרק ט"ו מהלכות אישות (הלכה ב), דרצונו לומר כשהוא נכנס לשנת י"ח. וכן כתב המגיד משנה שם. ואם כך הוא דעת רבינו, לא יהיו שוין פירוש כשהוא י"ח שנה ומה שכתב כשהוא בן י"ג שנה. וצריך עיון. [פרישה על טור אבן העזר, הלכות נישואין, סימן א, סעיף קטן ח]
גם הבית חדש תמה על דברי הבית יוסף, מדוע שונה הפרק של השנה השמונה עשרה מהפרק של השנה השלוש עשרה? לבסוף הגיע למסקנה שלא ייתכן לומר שכוונת הטור היא לתחילת השנה השמונה עשרה, אלא לגיל שמונה עשרה ויום אחד- דהיינו שמונה עשרה שנים מלאות. וכך כתב הבית חדש-
ומצוה על האדם שישא אשה כשהוא בן י"ח שנים אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר וכו'. פירש מורינו הרב וולק כ"ץ [פרישה סעיף קטן ח] וכן פסק בית יוסף [דבור המתחיל 'ומה שכתב אבל'] דלדעת הרמב"ם ורבינו פירוש סמוך לפרקן הוא מיד לאחר שעברו י"ג לזכר וי"ב לנקבה (ורצונו לומר סמוך לאחריו), ולרש"י ותוספות הוא קודם שנת י"ג לזכר ושנת י"ב לנקבה. והקשה על פירוש זה, דאם כן לשון רבינו שאמר כשהוא בן י"ח שנה שפירושו שהוא נכנס לשנת י"ח כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ט"ו דאישות [הלכה ב], לא יהיה שוה עם לשון כשהוא בן י"ג שנה שפירושו לאחר שעברו י"ג שנה, וצריך עיון. עד כאן דבריו. [בית חדש על טור אבן העזר, הלכות נישואין, סימן א]
כאן מקשה הבית חדש על הבית יוסף. להבנת הקושיה הראשונה, נביא דברי הגמרא במסכת יבמות, ואת פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה. כך אומרת הגמרא במסכת יבמות-
תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סב עמוד ב]
ופסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה-
מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו לידי זנות או לידי הרהור, ועל זה נאמר ופקדת נָוְךָ ולא תחטא. ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא. [רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה כה]
נחזור לקושייתו הראשונה של הבית חדש על הבית יוסף-
ותימה, דמנין לו לפרש כך בדברי הרמב"ם, הלא בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה [הלכה כ"ה] לא כתב אלא לשון הגמרא, ויש לפרשו כפירוש רש"י ותוספות 2.
בהלכות איסורי ביאה פסק הרמב"ם שאסור להשיא אשה לקטן, אלא, רק מבן שלוש עשרה ויום. בדרך זו, יש לומר שגם שמונה עשרה הם שמונה עשרה ויום. ממשיך הבית חדש ומקשה קושיה שניה-
ועוד, דהלא הרב המגיד ריש פרק ט"ו דאישות (שם) כתב דהגירסא האמיתי היא ברמב"ם מבן י"ח כלשון המשנה, ואם כן בעל כרחך דפירושו הוא מבן י"ח ויום אחד, כדתנן [אבות פרק ה משנה כא] בן י"ח לחופה, דפירושו דומיא דרישא בן שלש עשרה למצות דרצונו לומר בן י"ג ויום אחד. וכן ההיא דפרק קמא דקידושין (סוף דף כט) עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה מתי ישא אשה. כיון שהגיע כ' שנה ולא נשא וכו', פירש בו הרמב"ם לשם וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא וכו' וכמו שכתב הרא"ש בסמוך, ואם כן בן י"ח לחופה נמי כך פירושו, וכן הוא העיקר, ודלא כמו שכתוב בספר הרב המגיד משנכנס לכלל י"ח.
לבסוף מגיע הבית חדש למסקנה, שאין להבין כדברי הבית יוסף-
ולפי עניות דעתי נראה דבעל כרחך דטעות סופר הוא וצריך להיות משנכנס לכלל י"ט, דאם לא כן למה לו להרב המגיד לישא וליתן איזה נוסחא אמיתית בדברי הרב, הלא ליכא נפקותא, דמה לי אם הנוסחא מבן י"ז דבעל כרחך היינו בן י"ז ויום אחד מדתנן בן י"ח לחופה, ומה לי אם הנוסחא מבן י"ח ופירושו משנכנס לכלל י"ח דהיינו נמי מבן י"ז ויום א'. אלא בעל כרחך טעות סופר הוא, וצריך להיות משנכנס לכלל י"ט דהיינו בן י"ח ויום א', וכמו בן ה' למקרא ובן עשר למשנה בן י"ג למצות, דבכולהו פירוש בן ה' ויום א' בן י' ויום א', בן י"ג ויום א', וכמו שפירשו התוספות להדיא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ ע"א) בדבור המתחיל מבר שית למקרא, והכי נמי בן י"ח לחופה בן י"ח ויום א' דהיינו משנכנס לכלל י"ט. והשתא נסתלקה הקושיא שהקשה מורנו הרב וולק כ"ץ על פירוש בית יוסף שהסכים עמו.
נמצאנו למדים, על מחלוקת הבית חדש והבית יוסף בפירוש דברי הטור, האם האיש חייב להשתדל במצות פריה ורביה מבן שמונה עשרה ויום, או מבן שבע עשרה ויום.
חלק מהפוסקים הלכו כשיטת הבית חדש, וסברו שהמצוה היא מבן שמונה עשרה ויום, וחלק מהפוסקים הלכו כשיטת הבית יוסף, וסברו שהמצוה היא מבן שבע עשרה ויום.
בית חדש
- רבי משה אבן מכיר, בספרו סדר היום, כתב במפורש שחיוב ההשתדלות במצות הנישואין מתחיל משמלאו לאיש שמונה עשרה שנים שלמות. דבריו הובאו בפרק "מצות האב להשיא את בנו".
בית יוסף
- כשיטת הבית יוסף פסק המגיד משנה, וממנו שאב הבית יוסף את דבריו. הפרישה, פסק גם הוא כשיטת הבית יוסף. דבריהם הובאו בפרק "גיל הנישואין".
- המהר"ם שיק והחפץ חיים, נקטו בלשון "בשנת י"ח", ומובן מדבריהם שכוונתם לשנה השמונה עשרה, שתחילתה מבן שבע עשרה ויום. דבריהם הובאו בפרק "גיל הנישואין".
- המחזור ויטרי, נקט גם הוא בלשון "בשנת י"ח". דבריו הובאו בפרק "צבא".
- הבאר היטב, ערוך השולחן, ספר הלבוש והמלאכת שלמה, פסקו במפורש כשיטת הבית יוסף. דבריהם הובאו בפרק "מן הטעמים לי"ח שנים".
עוד שני פוסקים שפסקו כשיטת הבית יוסף הם הדינא דחיי ורבי עקיבא איגר. הדינא דחיי באר את דברי הספר מצוות גדול- "כדתנן בן שמונה עשרה לחופה"-
כדתנן בן שמונה עשרה לחופה. משעברו י"ז שנים שלמות ונכנס לכלל י"ח. [דינא דחיי על הסמ"ג, עשין מט, הלכות פריה ורביה]
וכן כתב גם רבי עקיבא איגר, בתוספות רבי עקיבא איגר על פרקי אבות-
בן שמונה עשרה. היינו מתחלת י"ח. [תוספות רבי עקיבא איגר על פרקי אבות, פרק ה משנה כא, אות יא]
שאר הפוסקים שדבריהם הובאו בספר, לא כתבו במפורש כאחד הצדדים, וניתן להבין בדבריהם גם כדברי הבית יוסף וגם כדברי הבית חדש.
נמצא ששנים עשר פוסקים כתבו במפורש שהאיש מחויב להתחיל להשתדל במצות הנישואין מבן שבע עשרה ויום. אמנם יש להתבונן ולשקול את הדברים, גם עבור בחור בוגר וירא שמים אשר חש לדברי הפוסקים והתחיל לחפש את ההוגנת לו מבן שבע עשרה ויום. אם מצאה בחסדי ה' עליו, יוכל להשתדך לה ולהמתין עוד י"ב חודש עד הנישואין כדי לאחוז בידו גם מידת דרך ארץ, להכין פרנסתו וצרכי ביתו. המתנה של כשנה בין האירוסין לחופה, מותרת על פי ההלכה במקרה הצורך, כשם שאמרו חכמינו זכרונם לברכה- "נותנין לבתולה י"ב חודש". דברים אלה ניתן לשאוב מתוך דברי רבי מנשה הקטן. כדי לבאר את הדברים נביא את ההלכה בתלמוד הבבלי ולאחר מכן את דברי רבי מנשה הקטן.
נותנין לבתולה י"ב חודש
המשנה במסכת כתובות מלמדת מה הדין כאשר איש ואשה באו בברית האירוסין, אך לא קבעו ביניהם זמן מוגדר לנישואין וכעת אחד מן הצדדים דורש לקיים את הנישואין מיד.
מתניתין. נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה. וכשם שנותנין לאשה, כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ולאלמנה שלשים יום. [תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נז עמוד א]
מבאר רש"י, שהאשה זקוקה לזמן זה כדי להכין את תכשיטיה, ואילו האיש זקוק לזמן זה כדי להכין צרכי סעודה וחופה. רש"י מבאר גם מדוע לאלמנה נתנו רק שלושים יום כדי להכין את תכשיטיה-
ולאלמנה ל' יום. שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה. [רש"י, מסכת כתובות, דף נז עמוד א]
מכל מקום למדנו מהמשנה, שחכמינו זכרונם לברכה נתנו לאיש זמן כדי להכין את עצמו לנישואין כשם שנתנו לאשה. כך נפסק להלכה בדברי הרמב"ם-
כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא, כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו. וכמה נותנין לו? כמה שנותנין לה, אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש, ואם שלשים יום שלשים יום. [רמב"ם, נשים, הלכות אישות, פרק י, הלכה יח]
מדברי הרמב"ם עולה שהזמן שנתנו חכמינו זכרונם לברכה לאיש להכין את עצמו, תלוי אך ורק במצבה של ארוסתו- אם היא בתולה יקבל האיש שנים עשר חדש להכין לו צרכי סעודה וחופה אפילו אם היה אלמן. אם היא אלמנה, יקבל האיש שלושים יום בלבד אפילו אם היה בחור שטרם נשא אשה 3. אך בתלמוד הירושלמי כתוב שמתחשבים במצבו של האיש ללא קשר למצבה של ארוסתו, כאשר הוא נדרש על ידה לקיים את הנישואין מיד. כך נאמר בתלמוד הירושלמי-
הוא בחור והיא אלמנה והיא בעיא מיסב, יכול הוא מימר- חיבתה עלי יותר מבתולה 4. [תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק חמישי, הלכה ג]
ומבאר הפני משה–
וכך פסק להלכה הטור-
ארוסה שתבעהּ הארוס לינשא, נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה לתקן עצמה ותכשיטיה, אפילו אם ניסת לאלמן. וכשם שנותנים לה זמן, כך נותנים לבחור י"ב חדש אפילו נושא אלמנה. [טור, אבן העזר, הלכות קידושין, סימן נו]
לאחר דברי הרמב"ם והטור, נביא את דברי רבי מנשה הקטן בשו"ת משנה הלכות. רבי מנשה הקטן מבאר את דברי הרמב"ם לגבי גיל הנישואין. בדבריו הוא מתייחס גם לשאלה, מדוע כתב הרמב"ם שהאיש מחוייב להתחיל להשתדל במצות פריה ורביה מבן שבע עשרה ולא מבן שמונה עשרה כדברי המשנה במסכת אבות.
ואימתי נתחייב במצוה זו, כלומר במצות פריה ורביה, מבן שבע עשרה שנה. וכיון שמבן שבע עשרה שנה נתחייב בפריה ורביה צריך לעשות השתדלות לקיים המצוה, ועל כן צריך לישא אשה, כיון דבפלגש אסור לשיטתיה. ואם כן, ההשתדלות הוא לישא אשה כדרך כל הארץ. (ואולי בזה מיושב נמי, מה שאמר מבן י"ז ולא שמונה עשרה, עיין הרב המגיד ושאר נושאי כליו שהקשה עליו ממשנה הנזכרת לעיל ומה שתירץ. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר- דבן י"ז החיוב הוא לפריה ורביה ולא על נישואין. והנה, אמרו זכרונם לברכה 'נותנין לבתולה י"ב חודש'. אם כן, מיד שנתחייב בפריה ורביה מתחיל להשתדל, ומשתדך בבתולה לישאנה ונותנין לה י"ב חודש. ולכן בן שמונה עשרה לחופה. וגם הרמב"ם מודה לזה, אלא שאין זה ענין מה שכתב כאן מנשואי אשה, אלא ממצות פריה ורביה. וזה לפי עניות דעתי ברור מאד, אף שלא הבינו כן נושאי כליו, מקום הניחו לי בסייעתא דשמיא להתגדר בו). ומסיים, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, שכל ג' שנים היה לו להשתדל בזה ולא השתדל, הרי עובר ומבטל מצות עשה, כלומר מצות עשה של פריה ורביה שמצוה עליה מבן י"ז ולא השתדל לקיימה כראוי. ולא כתב הרי זה ביטל מצות עשה, שאכתי בידו לפרות ולרבות, אלא דעד עשרים אין הוא בדין מבטל, שכבר נתנו לו זמן להשתדל לישא אשה ולקיים מצוה זו. ולאחר כך מקרי מבטל, דהוה ליה פושע שלא השתדל ולא נשא. [מתוך שו"ת משנה הלכות, חלק ט, סימן רל]
רבי מנשה הקטן מחלק בין מצות פריה ורביה שהיא חיוב המוטל על האיש, ובין הנישואין שהם רק אמצעי לקיום המצוה בדרך המותרת על פי ההלכה. בדרך זו מסביר רבי מנשה הקטן מדוע הקדים הרמב"ם את החיוב המוטל על האיש להתחיל להשתדל במצות פריה ורביה לבן שבע עשרה, למרות שהתנא בפרקי אבות נקט שמונה עשרה. לשיטת הרמב"ם מתחייב האיש במצות פריה ורביה מבן שבע עשרה, אלא שהחופה- שהיא האמצעי לקיום המצוה- מתקיימת רק שנה מאוחר יותר לאחר שהאיש הכין את פרנסתו וצרכי ביתו.
נמצא שבמקרה הצורך מותר להמתין כשנה בין האירוסין לנישואין. מתוך כך ניתן להבין שאף על פי שחלק מהפוסקים כתבו שהאיש מחויב להתחיל להשתדל לשאת אשה מבן שבע עשרה ויום, הוא יכול להתעכב עוד שנים עשר חודש לאחר האירוסין כדי להכין את פרנסתו וצרכי ביתו כמידת דרך ארץ. הדברים נכונים גם לגיל מאוחר יותר, וכן למקרים אחרים בהם מתעורר צורך להמתין בין האירוסין לנישואין. נראה להוסיף ולומר, שגם המתנה של יותר משנה מותרת במקרה הצורך, כל עוד לא עבר האיש את גיל עשרים, שכן רק מגיל עשרים האיש מבטל מצות עשה כאשר הוא אינו נשוי.
מקורות נוספים לעיון-
- מגיד משנה על הרמב"ם, נשים, הלכות אישות פרק י הלכה יח.
- רבינו אשר, כתובות, פרק חמישי, הלכה ח.
- רבינו ניסים, כתובות, פרק חמישי, דף נז עמוד א, דף כג בדפי הרי"ף.
- בית יוסף על טור אבן העזר, הלכות קידושין, סימן נו.
- שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות קידושין, סימן נו, סעיף ב.
- בית שמואל על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות קידושין, סימן נו, סעיף ב, סעיף קטן ג.
- חלקת מחוקק על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות קידושין, סימן נו, סעיף ב, סעיף קטן ג.
- ריטב"א, כתובות, דף נז עמוד א.
הערות שוליים