ללמוד תורה או לישא אשה
פרק זה, יעסוק בשאלה עד כמה מותר לתלמיד חכם לדחות את נישואיו כדי לעסוק בתורה. נפתח בדברי התלמוד הבבלי במסכת קידושין. הגמרא במסכת קידושין דנה בשאלה האם עדיף ללמוד תורה לפני שאדם נושא אשה, או שמא טוב יותר להקדים ולישא אשה.
ללמוד תורה ולישא אשה, ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. [תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט עמוד ב]
אדם צריך ללמוד תורה לפני שהוא נושא אשה. אך מסייגת הגמרא ואומרת שאם אי אפשר לאדם בלא אשה אזי הוא מחוייב לישא אשה, כדי שלא ייכשל באיסור הרהור עבירה שהוא איסור מדאורייתא 1. כאן המקום להרחיב ולבאר שאדם שאי אפשר לו בלא אשה, הנקרא בהלכה גם 'אדם שיצרו מתגבר עליו', הוא אדם שתאוותיו ורגשותיו מתגברים בו עד שככל הנראה יבוא לידי הרהור בנשים במוקדם או במאוחר 2. נמשיך בדברי הגמרא, שמביאה את מחלוקתם של רב יהודה בשם שמואל ושל רבי יוחנן. להבנת המחלוקת נקדים ונבאר, שמשמעות המילים 'ריחיים בצווארו' היא טרדת הפרנסה המוטלת על האיש כאשר הוא נשוי.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה- נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי, הא לן והא להו.
רב יהודה בשם שמואל ורבי יוחנן, נחלקו בהלכה האם לכתחילה יש לאדם לישא אשה ואז ללמוד תורה, או שמא ללמוד תורה ואז לישא אשה. מבארת הגמרא שלמעשה אין ביניהם מחלוקת, אלא שכל אחד מהם דיבר במציאות שונה. רש"י מבאר את הסיבה לשוני במציאות- רב יהודה בשם שמואל שאומר לישא אשה ואחר כך ללמוד תורה, פסק הלכה לבני בבל, ואילו רבי יוחנן שאומר ללמוד תורה ואחר כך לישא אשה, פסק הלכה לבני ארץ ישראל.
הא לן הא להו. בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו, נושא אשה דהוה בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה. להו. לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם, אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו. [רש"י, קידושין, דף כט עמוד ב]
לשיטת רש"י אדם נשוי ניצל מהרהורי עבירה אף על פי שהוא נמצא רחוק מאשתו. על כן היתה לבני בבל תועלת מכך שנשאו נשים והלכו ללמוד תורה בארץ ישראל 3. אך בתוספות מובאים דברי רבינו תם אשר תמה על דבריו של רש"י.
וקשה לרבינו תם, דמשמע דקאמר שמואל דנושא אשה תחלה כדי להיות בלא הרהור ומוקי לה למילתיה בבני בבל, אם כן אכתי איכא הרהור כיון שהולכים ללמוד חוץ למקומן. [תוספות, דבור המתחיל הא לן והא להו, קידושין דף כט עמוד ב]
רבינו תם חולק על רש"י וסובר שכאשר אדם רחוק מאשתו, אמנם אין הכרח שיהרהר בנשים אך המכשול עומד לפתחו. על כן שואל רבינו תם- מה הועילו בני בבל בכך שנשאו נשים ועזבו אותן? ומוסיף רבינו תם ושואל-
ועוד קשה, אחר שנשא אשה היאך יצא חוץ למקומו ללמוד, והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו. ובפרק קמא דגיטין (דף ו עמוד ב) אשכחן דשלח רבי אביתר: בני אדם הבאים משם לכאן הם מקיימין בעצמן "ויתנו את הילד בזונה ואת הילדה מכרו ביין", פירוש שצריכין בניו ובנותיו להתמשכן בעבור מזונותיהן. משמע שאין עושים יפה שהולכים ללמוד חוץ למקומן.
כיצד ייתכן שבני בבל נשאו נשים והותירו אותן ללא פרנסה בבבל? לחיזוק השאלה מביא רבינו תם גם את הגמרא בגיטין (דף ו עמוד ב) שמספרת על רבי אביתר מארץ ישראל ששלח איגרת אל רב יהודה שהיה בבבל. באיגרת זו הוכיח רבי אביתר את בני בבל על שהם עוזבים את נשותיהם וילדיהם, עד שבגלל מצוקת הפרנסה הם צריכים למשכן את עצמם עבור מזון. מכח שאלות אלה חולק רבינו תם על רש"י ואוחז בשיטה שונה.
על כן נראה לרבינו תם איפכא, דרבי יוחנן דאמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה לבני בבל דיבר שאינו יכול להניח אשתו וילך וילמוד תורה ועוד שהם עניים, ושמואל דאמר נושא אשה תחלה לבני ארץ ישראל אמר שיכולים ללמוד במקומם וגם הם עשירים וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה. ומיהו פעמים שגם בני ארץ ישראל היו יוצאים חוץ למקומם לבבל ללמוד תורה אלא רובם היו לומדים במקומם.
לשיטת רבינו תם, רבי יוחנן פסק הלכה לבני בבל ואמר להם שקודם שישאו נשים עליהם ללמוד תורה כדי שלא יאלצו לעזוב את נשותיהם לצורך לימוד התורה. לעומת זאת שמואל פסק הלכה לבני ארץ ישראל שישאו נשים ואז ילמדו תורה. הסיבה לדברי שמואל היא שבני ארץ ישראל נמצאים במקומם ויכולים לדאוג לפרנסת בני ביתם, וטוב להם שילמדו תורה מתוך טהרת המחשבה והגוף.
כמה מותר לאחר בשביל תורה
מחלוקתם של רב יהודה בשם שמואל ורבי יוחנן, נובעת משיקול דעתם בהנהגת הציבור. כבר ביארנו ששיקול דעתם של חכמי ישראל בסוגיית גיל הנישואין נמצא בתוך מסגרת של מצוות עשה מדאורייתא, איסורי דאורייתא והלכות שנמסרו למשה מסיני. מתוך כך ניתן להבין את דברי החזון אי"ש והמאירי. החזון אי"ש אוחז כשיטת רבינו תם ושואל- עד איזה גיל היו דוחים בני בבל את נישואיהם כדי ללמוד תורה?
שם בגמרא רב הונא לטעמיה כו', פירוש אף על גב דבבל אמרינן דילמוד תורה ואחר כך ישא אשה וכמו שפירש רבינו תם, מכל מקום לא יאחר מכ' שנה דהא תניא ואם אי אפשר בלא אשה כו'. ולאחר כ' הוי לא אפשר דהרי הוא כל ימיו בהרהור. ולפי זה אין היתר לאחר יותר מכ' בשביל תורה, וצריך עיון בפוסקים. (שם לדף כ"ט ע"ב). [חזון אי"ש, קידושין דף כט עמוד ב]
החזון אי"ש מבאר שאף על פי שבני בבל דחו את נישואיהם עבור לימוד התורה הם נשאו נשים לפני גיל עשרים. מדברי החזון אי"ש ניתן גם להשיג תובנה חשובה על נפש האדם- גיל עשרים מהווה נקודת מפנה בתודעת האדם. אחת ההשלכות של נקודת מפנה זו, היא שלאחריה מחשבותיו בהכרח יעסקו גם בנשים. מכיון שכך, האדם מחוייב לישא אשה כדי שלא יהרהר בעל כרחו בנשים זרות האסורות עליו. לכן אפילו תלמידי חכמים שחשקה נפשם בתורה לא יכולים לאחר את הנישואין מעבר לעשרים. החזון אי"ש חזר על דברים אלה גם באיגרת ששלח לתלמיד, בתשובה לשאלה האם להתחיל להשתדל במציאת אשה בהגיעו לשמונה עשרה, או שמא לדחות את ההשתדלות בנישואין עבור לימוד התורה.
שלום
רצוני להעירך כי מן המשנה ומן הגמרא להקדים הפרק ובי"ח שנה יש חיוב וכן נהגו דורות הרבה, ויש מאחרין מפני עסק התורה אבל אין דרך זו רק ליחידים, ולכן אם יזדמן לך ענין הנותן אפשרות לקבוע על התורה בעתיד הקרוב אל תזניחהו ועל העתיד הרחוק אין ראוי לחקור שנאמר תמים תהיה, אחשוב כי אביך שליט"א יסכים עמי על הצעתי זו, וכאשר יהיה דעת אביך שליט"א בעד זה בטח יזמין הקדוש ברוך הוא. והנני מברכך בעתידות טובות ומוצלחות כנפשך ונפש הדורש שלום תורתך.
אי"ש.
החזון אי"ש מלמדנו כי הדרך לדחות את הנישואין אחרי עשרים היא דרך לאנשים יחידים בדור, אשר אין להם כלל הרהורי עבירה שלא כדרך שאר בני האדם. אך שאר האנשים מחוייבים להתחיל להשתדל במצות הנישואין לאחר שנתם השמונה עשרה, כדרך המשנה והתלמוד. הלכה זו מצאנו גם בדברי המאירי.
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה. שמשנשאה אין למודו מצוי כל כך שצריך הוא להשתדל בביתו וטפילו. דרך צחות אמרו 'רחים בצוארו ויעסוק בתורה'. מכל מקום, במקום שהבנות זריזות ועול ביתם מסור להם, אם רואה בעצמו שאין לבו פנוי בלא אשה, ישא ואחר כך ילמוד כדי שיעמוד לו בלא הרהור עבירה. ולעולם ישא אדם אשה בבחרותו כדי שלא יתמיד גדולו בהרהורין רעים ומחשבות נכריות, שמאחר שהתמיד עצמו בהם לעולם אף לאחר שישא לא יהא בטוח בהם. ועיקר הפרק בענין הוא מארבע עשרה שנה ולמעלה. ומכל מקום, כל שהגיע לעשרים ולא נשא אינו ניצל כל ימיו מהרהורין שהתמיד בהם אלא אם כן הוא מן היחידים. [בית הבחירה- מאירי, קידושין דף כט עמוד ב]
המאירי מבאר שהפרק הראוי לשאת אשה מתחיל בשנתו הארבע עשרה של האדם, כלומר מגיל שלוש עשרה ויום. כבר הזכרנו ששיקול דעתם של רוב חכמי ישראל בדורות האחרונים הכריע שההנהגה לשאת אשה לפני שמונה עשרה שנה אינה מתאימה. מכל מקום, אומר המאירי שכל אדם שהגיע לעשרים ולא נשא אשה לא יהיה ניצול כל ימיו מהרהורי עבירה. שיטתו של המאירי ייחודית ושאר הפוסקים לא כתבו כדבריו, אלא הבינו שבכל מקרה אדם לאחר נישואיו יוכל לחיות בקדושת המחשבה.
החובה לבן תורה להקדים ולשאת אשה לפני גיל עשרים קשורה גם בטהרת המחשבה, אשר בלעדיה אי אפשר להבין את התורה על בורייה. וכך מבאר רבי חיים פלאג'י בספרו תוכחת חיים-
ואם יהיה מונע את עצמו מלישא אשה בעבור כי הוא רוצה לעסוק בתורה, ועל ידי האשה אי אפשר כי רחים בצוארו ויעסוק בתורה, לזה אמר כי אדרבה כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, שנאמר "האם אין עזרתי בי ותֻשיה נדחה ממני" [איוב ו יג], כי מלבד טרדות הבית שנעשות על ידי האשה, זאת ועוד כי ההרהורים מבלבלים מוחו ואינו יכול לכוון בתורה על אמתותה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. [תוכחת חיים, בראשית, מאמר ב]
הרהור עבירה – איסור בפני עצמו
הרהור עבירה הוא איסור מדאורייתא 4. איסור זה נלמד מן הפסוק "ולא תָתֻרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר, פרק טו, לט) האמור בפרשת ציצית. וכך נדרשו המילים 'ואחרי עיניכם' במדרש ההלכה סִפְרִי–
'ואחרי עיניכם' זו זנות. כענין שנאמר- ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שופטים יד ג). [ספרי, במדבר, פרשת שלח, קטו]
על פי דברי הסִפְרִי, מנה הרמב"ם בספר המצוות את ההרהור כלאו מדאורייתא. בתחילת דבריו מבאר הרמב"ם שהתורה אסרה להרהר בדברים שהם היפך מצוות התורה-
והמצוה המ"ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו, עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה, אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ' ציצית)- ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. [ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, מז]
בהמשך הדברים מבאר הרמב"ם שההרהור בזנות גם הוא אסור מן התורה-
'ואחרי עיניכם' זו זנות, כענין שנאמר [שופטים יד]- ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות, המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד. [ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, מז]
איסור הרהור עבירה נדרש גם מן הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים, פרק כג, י). פסוק זה עוסק במחנה הצבא הישראלי היוצא למלחמה, ומזהיר את הטמא טומאת קרי לצאת אל מחוץ למחנה 5. כך דרשו חכמים את הפסוק בגמרא במסכת עבודה זרה-
תנו רבנן: "ונשמרת מכל דבר רע" [דברים כג י]- שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. [תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ עמוד ב]
על פי דרשה זו של חכמים, פסק להלכה הבית יוסף 6 שאיסור הרהור עבירה הוא לאו מדאורייתא-
ואסור מן התורה להרהר באשה ואפילו פנויה. וחמור הרהור פנויה ממגעה, שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה, שנאמר [דברים כג י]- ונשמרת מכל דבר רע, ופירשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ ע"ב) שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. [בית יוסף, אבן העזר, סימן כא]
נמצא כי ההרהור הוא איסור בפני עצמו מן התורה, והדרך להינצל ממנו אחרי גיל עשרים היא להיות בתוך מסגרת הנישואין. טהרת המחשבה והגוף תלויה בחינוך, עבודת המידות ויראת שמים- אך כל אלו לא יועילו כל עוד לא נשא האדם אשה.
מקורות נוספים לעיון
- רבינו ניסים, מסכת קידושין, דף כט עמוד ב.
- רא"ש, מסכת עבודה זרה, פרק א, סימן כ.
- ספר מצוות גדול, לאוין, סימן קכו.
- ספר מצוות קטן, מצוה כד.
- נוה צדק, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ה.
- פני יהושע, מסכת קידושין, דף כט, עמוד ב.
הערות שוליים