חיוב האב להשיא את בתו
כבר הבאנו בפרק 'מן הטעמים ל-י"ח שנים' ובפרק 'מצות האב להשיא את בנו', שמצות חכמים מדברי הנביא ירמיה שישיא האב את בניו ובנותיו משיגיעו לפרקם, ושהפרק הוא בסוף שנתם השמונה עשרה. נביא שוב את הגמרא המבארת מנין למדו חכמים שעל האב מוטל להשיא את בניו ובנותיו-
להשיאו אשה. מנלן? דכתיב [ירמיה כט] 'קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים'. בשלמא, בנו- בידו. אלא בתו- בידו היא? הכי קאמר להו: ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי. 1 [תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל עמוד ב]
המאירי במסכת סנהדרין מרחיב בדבריו על מצות האב להשיא את בנותיו-
לעולם יהא אדם זהיר בזווג בנותיו שיזווגם כראוי להם, שמא אם ישיא אותה לזקן המזוהם ולכיוצא בו יגרום לה ליבטל חנו אצלה ותתן עיניה באחרים. וכן יזהר להשיאן סמוך לפרקן כדי שלא יבואו לידי זנות. [בית הבחירה למאירי, מסכת סנהדרין, דף עו עמוד ב]
יש לציין שוב, כשם שציינו בפרק 'מצות האב להשיא את בנו', שאין הכוונה כאן שעל האב לבחור לבתו את בן זוגה 2, אלא שעליו לתת לה את כל הדרוש לה כדי שתוכל לבחור בן זוג הראוי והוגן לה. דבר זה יובן מדברי הפוסקים שיובאו בהמשך הפרק.
בדברי רבי משה אבן מכיר בספר סדר היום, שהובאו בפרק 'מצות האב להשיא את בנו', כבר התבאר שמצוה זו מוטלת על האב מפני שכדי להשלים את חיובו בפריה ורביה עליו לדאוג לכך שבניו ובנותיו יולידו בעצמם בנים ובנות. אם לא עשה כן, אין המשכיות למעשיו ונמצא שלא הועיל כלום בתקנתו. ממשיך רבי משה אבן מכיר בדבריו ומבאר גם את מצות האב להשיא את בנותיו, הנובעת מאותה הסיבה.
וכן בבנותיו מן הטעם עצמו, אחר שהגיעו לפרקן והוא מי"ג שנה ולמעלה שצריך לבקש לה דבר הראוי והגון לפי כבודה, וצריך לבקש להן נדוניא עד שיקפצו עליהן אנשים מהוגנים. וכן אמרו בדברי קבלה 'ואת בנותיכם תנו לאנשים', וכי כיצד יתן אותם על כרחם? אלא שיתנו להם כל כך עד שיתרצו ויקבלו אותן. ואף על פי שאמרו חכמינו זכרונם לברכה- עשור נכסי לפרנסת הבת, היינו אחר מיתת האב שלא להוציא מן הבנים, די להם בעשור נכסי. אבל בחיי האב ראוי לו ומוטל עליו להשיאם לכבודו ואפילו על ידי רבוי ממון. [סדר היום, בפירוש משנת בן חמש שנים]
הפלא יועץ דיבר גם הוא על מצות האב להשיא את בתו. בדבריו הוא מדריך את האב שלא יתן את עיניו בממון, אלא שאם הזדמן לו בחור הגון וירא שמים ואפילו הוא עני, ישיא לו את בתו ויבטח בשם ה'.
וגם על הבת צוו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים, קיג עמוד א): ברתך בגרה שחרר עבדך ויהבה ליה. ואשרי האיש שישמע לדברי חכמים. אבל אין הדבר מסור ביד האדם, שאינו יכול למוסרה ביד נבל ובליעל. ואל ילך בגדולות לבקש איש אמוד בנכסים, אלא אפילו אם לא ימצא אלא איש עני צנוע ומעלי הולך בתום בדרך טובים מהור ימהרנה לו וברכת ה' היא תעשיר. וידוע גם כן מאמרם זכרונם לברכה שאמרו (פסחים, מט עמוד א): לעולם ימכור אדם כל אשר לו וישיא בתו לתלמיד חכם. וגם כן אמרו (בבא בתרא, קי עמוד א): הנושא אשה יבדק באחיה, שרוב הבנים דומים לאחי האם ומובטח לו שבניו תלמידי חכמים. ומי שאין עיניו טרוטות, בעיניו יראה שבחה של תורה כי ממרחק תביא לחמה וירבה כבוד ביתו ונותנת לו אחרית ותקוה טובה וחיי נחת יחיה, כי בודאי מי שהוא תלמיד חכם מקיים דברי חכמים שאמרו (בבא מציעא, נט עמוד א): אוקירו לנשיכו, ואוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו ועובר על פשע משום שלום בית ואינו מקפיד בתוך ביתו וכדומה כמה מעלות טובות לתלמיד חכם ועל הכל דפלגא בהדיה. נמצא מה טוב חלקה בעולם הזה ומה נעים גורלה לעולם הבא. לא כן הנותן בתו לעם הארץ, אף אם הוא עשיר אין גופו ממון וזמנין שאבד העושר ההוא וכל מום בו ורמס וטרף וקלל והיא מר לה ומרה תהיה באחרונה. הנה כי כן, האיש שהוא בר דעת בעיניו יראה ולבבו יבין זאת לא יתן עיניו בממון ויבחר לו אנשים חכמים יראי אלקים אפילו ריקנים שבהם בממון, טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. וגם כן אמרו (יבמות, סג עמוד א): נחת דרגא נסב אתתא, ושומע עצת חכמים ישכון בטח ומצות לשמוע דברי חכמים ראויה היא שתגן שיהא זווגן עולה יפה. [פלא יועץ, זיווג]
וכן מבאר רבי חיים פלאג'י, בספרו תוכחת חיים.
וכמה נואלו אבי הבנות, שרודפים לקח עם הארץ בן עם הארץ מפני הממון. וכמה צער סובלת הבת שאין להם בביתם הנהגת דרך ארץ ומדות טובות, ואין רגע מבלי פגע, מקנאה ושנאה ותחרות ומריבה, ומה יועיל הון ביום עברה, עם קטטות ומריבות וכעס, והיה לאכול הבת היקרה בת מלך ותמצאנה צרות רבות ורעות, לפעמים גם הבעל מכה אותה ומקללה ומחרפה והזכרת מסכת זרעי'ם אבו'ת ואמהו'ת, ויותר טוב היה שישיאנה לעני בן טובים שאין לו כי אם לחם צר ומים לחץ. ומקרא מלא אמר שלמה המלך עליו השלום- "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" [משלי, יז, א]. וגם האב ואם, תמיד חייהם אינן חיים, שדעתם על בתם איך יתנהג עמה, ולפעמים באים הב' מחותנים לידי מריבה ובזיונות, מה שאינם לפי כבודו, ומרעה אל רעה יצאו. מה שאין כן משיא בתו לתלמיד חכם או לבן תלמיד חכם, שכלם מלומדים בהנהגה ישרה ובדרך ארץ ודרכי ה', ואין פרץ ואין צוחה ברחובותינו, וזה שוה יותר מאלפי זהב וכסף שהוא מוצא בבתים של עשירי עם והם עמי הארץ. וחוץ מזאת, דצריך לדקדק האב הדק היטב באיזה בית הוא נותן את בתו, שלא יהיה שום חשש פריצות וכיוצא. כי לפעמים בהיות כי רבו הפרוצים באותו הבית, יבא חס ושלום שתכשל בתו באיזה פריצות וכיוצא, בין באנס ובין ברצון, ותהיה לו לחרפה. ואם לא יהיה ענין פריצות בעריות, יהיה חס ושלום בשאר איסורים שעמי הארץ מקילין בהם בענין מאכלות אסורות. וכמו שאמרו שם בגמרא בסוף פרק אלו עוברין (פסחים, מט עמוד ב), דהנותן בתו לעם הארץ כאלו כופתה ומניחה לפני הארי, יעוין שם. ונמצא שמוריש את בתו תרתי גיהנם בעולם הזה ובעולם הבא. ודי בזה. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א]
החפץ חיים בקונטרס גדר עולם מבאר שלא ימנעו ההורים מלהשיא את בנותיהם לבחור הגון וירא שמים, אף על פי שעדיין לא סיים את שירותו הצבאי, למרות הקושי שבדבר. אמנם דבריו נאמרו על המציאות בדורו, בה בחורי ישראל שרתו בצבא זר וגם יכולתן של הנשים להגיע לעצמאות כלכלית היתה מצומצמת, אך מובאים בהם יסודות הנוגעים לאיסורי התורה וליצריו של האדם. יסודות אלה נכונים גם במציאות בדורנו, בה בחורי ישראל משרתים בצבא המגן על עם ישראל בארצו, ורוב הנשים מסוגלות להגיע בכוחות עצמן לעצמאות כלכלית.
והנה עיקר השורש שמביא לכל עניני הפריצות הוא מפני איחור הנשואין שנהיה בזמננו בעוונותינו הרבים, שהוא נגד טבע הבריאה, ועל ידי זה התגבר היצר הרע מאד ובאים על ידי זה לכמה וכמה עוונות. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה: המשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר– "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". ובמדינת בבל וסביבותיה נוהגים עד היום שמשיאין בנותיהן בימי נעוריהן, ומה טוב הוא זה לאביה, כי מלבד שמשמרן שלא יבואו על ידי זה לידי חטא, וכמו שאומרת הגמרא, עוד ממילא ניטל מעליו כובד המשא ולא יצטרך לישא אותן עד זקנה ושיבה.
והנה ראשית סבת האיחור ברב הפעמים הוא מפני שמבקשים איש שהשתחרר מעבודת הצבא ושיהיה בו כל המעלות; אבל לפי מדת האמת אין נכון הדבר, דאפילו אם לא יזדמן להם איש בכל המעלות כרצונם, או שאינו נקי עדיין מעבודת הצבא, גם כן יתקשרו עמו כיון שהגיעו בנותיו לפרקן, וכמאמר הכתוב: "לא תהו בראה לשבת יצרה". וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה: בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה. ולא יטעה אדם בנפשו לומר שבעכובו זה הוא עושה טובה לבתו. לא כן הדבר, כי על ידי זה מרגילה לידי פריצות, ותוכל לבוא חס ושלום מחמת זה לידי זמה ותקלות אחרות, שנשים דעתן קלה, ויתחרט האב בעצמו אחר כך ולא יוכל להעזר מעלבונו הרב. וגם ידוע שאיחור הנשואין הרבה מביא לידי מחלות 3. ומה שהאב חושב שעל ידי החפוש שמחפש הרבה בשבילה לקחת לה איש עם הרבה מעלות, על ידי זה יתן לה עושר ואושר, לא כן הוא, כי הכל תלוי במזל, וכמו שכתב הגר"א באגרתו הקדושה, שכל אחד ואחד נולד במזלו ובהשגחת אל עליון ברוך הוא. וגם ידוע שכשמתבגרות הרבה אין שומעות כלל לדברי ההורים ובוחרות איש כחפצן כטוב בעיניהן, אף שהוא למורת רוח כל משפחתן. ועל כן החכם עיניו בראשו שלא לאחר נשואי בתו אם נזדמן לו איש הגון ההולך בדרך ה', כדי שלא יהיה לו הדבר אחר כך למכשול ולפוקה. ואפילו אם האיש ההוא עדיין אינו נקי לביתו מעבודת הצבא גם כן אל ימנע מלהשיא לו בתו. ועיין בסוף הספר בקונטרס "דבר בעתו", שמבואר שם באורך להסיר כל הטענות והפקפוקים שיש בזה 4. וגם ידע שטוב הרבה יותר להתדבק עם איש הגון אף שאינו נקי עדיין מעבודת הצבא, מלהתדבק עם איש שאינו הגון ונקי מעבודת הצבא, כי זהו לעולם וזהו רק לזמן קצר. והורים המעכבים שלא להשיא בנותיהן להם אף שהגיעו לפרקן, באומרם שאין זה לפי כבודם, עתידים ליתן את הדין כי הם מביאין אותן לידי חטא וכנזכר לעיל. ובעוונותינו הרבים כבר נבחן זה בכור הנסיון במדינות אחרות שהתנהגו גם כן באיחור הנשואין ובאו בנותיהן לידי תקלות רבות וגם לידי מחלות ה' ישמרנו. ואשרי השם בטחונו בה' ומתנהג כדרך שנהגו אבותינו מעולם, ובודאי לא ימנע טוב להולכים בתמים. [מתוך קונטרס גדר עולם, פרק י]
החפץ חיים כתב שנשים דעתן קלה, ויש לבאר את דבריו. הגמרא במסכת נדה 5 מביאה את דברי רב חסדא שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש. אם כך נשאלת השאלה- מה החילוק בין בינה לדעת? מדוע לנשים יש בינה יתירה, אך מאידך דעתן קלה יותר משל האיש? יש לבאר, שהדעת היא השכל- עמקות החשיבה הקרה המנתבת את הרגש ומאזנת אותו. תכונה זו שייכת יותר באיש מטבע ברייתו. לעומת האיש, האשה ניחנה ברגשות יותר מאשר בשכל קר, ולכן דעתן של הנשים על פי רוב קלה יותר משל האנשים. מאידך, ניחנה האשה בבינה, שמשמעותה להבין דבר מתוך דבר. מקומה של הבינה בלב שהוא מקום הרגש, שכן רק עם רגש חזק והזדהות אמיתית עם רגשותיהם של אחרים ניתן להבין הבנה אמיתית לנפש האדם. תכונה זו שייכת יותר לנשים, וזוהי מעלתן הרוחנית על פני האיש בעזרתה הן משלימות את האיש ומביאות גאולה לעולם.
מתוך כך, יש לתת את הדעת על נקודה נוספת. מתוך שרגשותיה של נערה חזקים, היא עלולה להיקשר ואף להינשא לגבר שלא מכבד אותה כראוי ואין בו מידות טובות. על כן צוו חכמים על האב שיספק לבתו את כל הדרוש לה כדי שתינשא בכבוד ולא מתוך מצוקה, וכן שידריך ויכוון את בתו שתיצור קשר רגשי עם גבר הגון שיתייחס אליה כראוי. בדורנו, כשם שכבר היה בדורות שלפנינו, אנו עדים לנערות שהגיעו לפרקן ומתוך מצוקה רגשית או כלכלית, ולעיתים מתוך חוסר בקשר זוגי, נקשרות לבחורים שאינם יהודים. ייתכן שהדרכה לקשר נישואין עם בחור יהודי היתה מונעת את עגמת הנפש והתקלה. לא לחינם ציוו חכמינו זכרונם לברכה על האב להשיא את בתו בכבוד משתגיע לפרקה, שכן צורך רגשי כה חזק באדם שלא בא על ספוקו, עלול לצאת לפועל בדרכים לא רצויות. נביא גם את דברי החפץ חיים שכתב בקונטרס "דבר בעיתו".
וכל זה שכתבנו הוא אפילו לענין אביהם של הבנים, שיזרזו עצמם בענין נשואי בניהם; וכל שכן אביהן של הבנות שצריכים לזרז את עצמם יותר ויותר בענין זה, שהנשים דעתן קלה, ולא יהיה להם הדבר הזה למכשול ולפוקה. ואפילו אם לא יזדמן להם רק מי שאינו נקי מעבודת הצבא, גם כן יתקשרו עמו, וכמאמר הכתוב: "כי לא תהו בראה, לשבת יצרה". ולא יטעה האדם בנפשו לאמר, שבעכובו זה הוא עושה טובה לבתו. לא כן הדבר, כי תוכל לבוא חס ושלום מחמת זה לידי זמה ותקלות אחרות, ויתחרט האב בעצמו אחר כך, ולא יוכל להעזר מעלבונו הרב. ואותם האנשים, אשר בנותיהן הגיעו לפרקן, ומתרצות להנשא אף למי שאינו נקי מעבודת הצבא, ואך הם מעכבים אותן באומרם כי זה אינו לפי כבודם- עתידים ליתן את הדין, כי הם מביאין אותן לידי חטא. ובעוונותינו הרבים כבר נבחן זה בכור הנסיון במדינות אחרות שעשו גם כן ככה, ובאו בנותיהן לידי תקלות רבות, השם ישמרנו. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה: בתך בגרה וכו'. על כן הירא וחרד לדבר ה', ישים אל לבו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". [קונטרס דבר בעתו, אות ד]
מצות הכנסת כלה
כבר למדנו בפרק 'מצות הצדקה', שעל הציבור מוטלת חובה להשיא את העני ואת היתום. כשם שהציבור מצווה לסייע ביד העני והיתום להינשא, כך מצווה הציבור להשיא את העניה ואת היתומה. מצוה זו נקראת בימינו מצות "הכנסת כלה", והיא גדולה יותר מצדקה לעניים. כך כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד-
ועתה נדבר מענין צדקה וחסד בממונו, שמצוי גם כן על ידי מצוה זו, 6 וכגון שחסר להם הוצאות החתונה וכדומה שאר ענינים הכרחיים, והוא נותן לזה, או שמלוה לזה. ואם אין בכחו ליתן בעצמו, יראה לקבץ מאחרים לסיע לזה. וכמה גדול שכרו עבור זה, לך נא ראה מה דאיתא ביורה דעה, סימן רמט סעיף טו: גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו. ואיתא גם כן ב"חכמת אדם" כלל קמ"ה: דלהשיא בתולות עניות, וכל שכן יתומות, עדיף טפי מליתן לעניים. [אחד, דהוא בכלל צדקה. ועוד, דבֹשתה של אשה מרובה, כדמשמע הכל בגמרא (כתובות סז). ועוד, ד"לא תהו בראה לשבת יצרה", ולפעמים יכולה לבוא גם לידי קלקול, חס ושלום]. ונהגו בכמה עיירות לעשות חברה לענין זה, ונקראת "הכנסת כלה", דהיינו להיות סיוע להשיא יתומה, או אפילו יש לה אב ואם והם עניים. והנה מלבד ענין הגדול שיש בזה, שמכניסים בנות ישראל לחופה, ומשגיחין עליהן שלא יצאו לתקלה, עוד עושים בזה חסד גדול עם אביהן ואמן, שהם בוכים ומצטערים יום וליל בהגיע בנותן לפרק הנשואין ואין לאל ידם להושיען. ובעל הגמולות ישלם שכר על כל טוב אשר נסבב מאת הפעולה. [מתוך אהבת חסד, חלק ג, פרק ו, "לשמח חתן וכלה"]
הערות שוליים