בפרק זה נמנה בסייעתא דשמיא את מצוות עשה ואת מצוות לא תעשה התלויות במצות הנישואין. נתייחס אל האיש, אל האשה, אל האב ואל האם.
האיש
כאשר האיש נושא אשה עד סוף שנתו העשרים, הרי הוא מקיים מצות עשה מן התורה של פריה ורביה. כמו כן, הוא מקיים מצות חכמים מדברי הנביא ישעיה לפרות ולרבות וליישב את העולם בבני אדם- "לא תוהו בראה לשבת יצרה". בנוסף, ניצול האיש מאיסור הרהור עבירה שהוא לאו מדאורייתא, ומאיסור "לא טוב היות האדם לבדו"– שלא לישב בלא אשה מפני הרהור עבירה, שלחלק מהפוסקים הוא איסור מדאורייתא. זאת ועוד, הרי הוא ניצול גם מאיסור הוצאת זרע לבטלה, שהוא איסור גדול, כמו שנפסק ברמב"ם 1–
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד. אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר 'ידיכם דמים מלאו' וכאילו הרג הנפש. [רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה יח]
בנוסף, מקיים האיש מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", שהולך בדרך הטבע ומשמר עצמו שלא יבוא לידי מחלות הנפש ומחלות הגוף. כמו כן, ניצול מאיסור תורה של "ובחֻקותיהם לא תלכו", שנמנע מללכת בחוקות הגוים, ומקדים את השתדלותו בנישואיו לפני גיל עשרים כמנהג ישראל קדושים. נמצא שעל ידי הקדמת הנישואין לפני עשרים, מקיים האיש שלוש מצוות עשה וניצול מארבעה איסורים.
האשה
כאשר האשה נישאת לאיש, הרי היא מסייעת בידו לקיים מצות פריה ורביה שהיא מצות עשה מן התורה, מצילה אותו מהרהורי עבירה ומביאתו לחיי העולם הבא. כמו כן, מקיימת האשה מצות חכמים מדברי הנביא ישעיה- "לא תוהו בראה לשבת יצרה", ומשתדלת ביישוב העולם בבני אדם. בנוסף, שומעת בעצת חכמים שלא תשב האשה בלא איש כדי שלא תחשד בזנות.
כאשר היא נישאת משהגיעה לפרקה, הרי היא מקיימת גם מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", שמרחיקה את עצמה מחשש הסכנה. לשיטת קצת מן הפוסקים, ניצלת האשה גם מאיסור הרהור עבירה ומאיסור "לא טוב היות האדם לבדו", שלדבריהם שייכים גם בנשים.
הרי שחישבנו שלוש מצוות שמקיימת האשה כשנישאת לאיש. לשיטת חלק מהפוסקים ניצלת גם משני איסורים. כמו כן, זוכה ללכת בעצת חכמים.
האב
האב המשיא את בנו ובתו משהגיעו לפרקם, מקיים בשלמות מצות פריה ורביה המוטלת עליו, שמסייע לבנו ולבתו להינשא ולהמשיך את קיום המין. בנוסף, מקיים האב מצות חכמים מדברי הנביא ירמיה, שציוו על האב להשיא את בנו ובתו שלא יבואו לידי זנות והרהור.
ולהיפך, כשאינו מסייע לבנו ולבתו להינשא משהגיעו לפרקם, הרי הוא מבטל מצות חכמים זו. ואם מתנגד האב לכך שבנו ובתו ינשאו, ומעכבם משהגיעו לפרקם, הרי הוא עובר על איסור תורה של "לפני עִוֵּר לא תתן מכשול". זאת, מכיון שהוא מביאם לידי איסורי תורה ואיסורי דרבנן, ו"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". וכך מלמדנו רבי שמעון במדרש רבה-
רבי שמעון אומר: מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. [במדבר רבה (וילנא), פרשת פנחס, פרשה כא, סימן ד]
האם
לשיטת קצת מן הפוסקים, האם חייבת להשיא את בתה משהגיעה לפרקה משום "לא תוהו בראה לשבת יצרה", או משום הרהור עבירה, או משום החשד לזנות. לשיטת אותם פוסקים, אם לא השיאה האם את בתה משהגיעה לפרקה, היא מביאה אותה לידי תקלה ומכשול. (עיין בדברי הרד"ך, בפרק "מצוות הנשים").
בפרק זה, נמנו מצוות עשה ולא תעשה הקשורות במצות הנישואין. מתוך כך יש ללמוד עד כמה מוטלת עלינו החובה להשתדל ולקיים מצוה זו כהלכתה, שהרבה מצוות דאורייתא ודרבנן תלויות בה.
הערות שוליים