חובת הציבור להשיא את העני ואת היתום
מכיון שאפילו עני המחזר על הפתחים חייב לשאת אשה, חובת הציבור לסייע ביד העני והיתום להינשא ולתמוך בהם עד שתשיג ידם לפרנסת אשה ובנים. כאן המקום להעיר כי הגדרת המושג עני אינה פשוטה, ואין עניינו של ספר זה להרחיב בסוגיה מי נחשב עני בדורנו. אך האדם אשר הוגדר 'עני' ומתוך כך זכאי לסיוע מקופת הציבור, יהיה זכאי גם לסיוע כלכלי בקיום מצות הנישואין משהגיע לפרקו. על המצוה להשיא את העני ואת היתום מלמדת הגמרא במסכת כתובות-
תנו רבנן: יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר: 'די מחסרו אשר יחסר לו'. די מחסרו- זה הבית, אשר יחסר- זה מטה ושלחן, לו- זו אשה, וכן הוא אומר 'אעשה לו עזר כנגדו'. [תלמוד בבלי, כתובות, דף סז עמוד ב]
הגמרא אמנם מדברת דווקא ביתום מפני שליתום אין אב שיתמוך בו כלכלית ויסייע בידו להינשא, אבל הוא הדין לכל עני. כך נפסק להלכה בהלכות צדקה, שעל הציבור מוטלת חובה להשיא את העני ואת היתום. נביא כאן את פסקיהם של השולחן ערוך והרמב"ם. כך פסק השולחן ערוך
כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד? אם היה רעב יאכילוהו. היה צריך לכסות יכסוהו. אין לו כלי בית קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך- הראוי לתת לו פת נותנים לו פת. עיסה נותנים לו עיסה. מטה נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה- חמה. צונן- צונן. להאכילו לתוך פיו- מאכילין. אין לו אשה ובא לישא משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה. הגה: ונראה דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים. ואם אין רבים אצלו יתן היחיד אם ידו משגת. [שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות צדקה, סימן רנ סעיף א]
וכן פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים שעל הציבור מוטלת חובה להשיא את העני ואת היתום
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו- אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש. אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר 'די מחסורו אשר יחסר לו'. ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
יתום שבא להשיאו אשה שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה. [רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות ג-ד]
והלכת בדרכיו
כתב רבי חיים פלאג'י שהמסייע להשיא יתום ויתומה מקיים בזה את מאמר התורה "והלכת בדרכיו", שציוותה התורה להדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא. כשם שהקדוש ברוך הוא שהוא רחום וחנון מברך חתנים ומקשט כלות, כך גם אנו בני האדם מצווים לסייע ביד החתן והכלה להינשא ולשמחם עד היכן שידנו משגת-
אני מדבר בצדקה רב להושיע. שישתדל האדם לעשות צדקה וגמילות חסדים במצוה זאת של פריה ורביה, שאם החתן איש עני הוא ואין לו כדי הוצאות החופה שיסיע אותו בגופו ובממונו. וכמו כן אם הכלה היא עניה שישתדלו בצרכי נדוניתה בגופו ובממונו. וזה בכלל 'והלכת בדרכיו' כי מצינו להקדוש ברוך הוא כביכול בכבודו ובעצמו שנתעסק במצוה זאת תחלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (סדר בראשית פרשה ח סימן יג)- אמר רבי שמלאי מצינו שהקדוש ברוך הוא מברך חתנים ומקשט כלות, מברך חתנים שנאמר 'ויברך אותם אלקים', ומקשט כלות מנין? 'ויבן ה' את הצלע'. ואמרו עוד (פרשה יח סימן ג)- 'ויבאה אל האדם' אמר רבי אבין טבוי לקִרְיָה דמלכא שושביניה 1 עד כאן. וכן אמרו בערובין (דף ח"י עמוד א)- דרש רבי שמעון בן מנסיא 'ויבן ה' אלהים את הצלע' מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא וכו', שושבינות לאדם הראשון, מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו יעוין שם.
הרי מצינו שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתעסק במצות צרכי נשואין, הן לעשות כל צרכי החתן שהכל ברא בשבילו של אדם, הן לברך ברכת חתנים, הן מצד הכלה לקשטה בכ"ד קשוטין. כמו שאמר רבי יעקב בעל הטורים בפרפרותיו בסדר בראשית על פסוק 'ויבאה אל האדם', חסר יו"ד, גימטריה כ"ד, שקשטה בכ"ד קשוטים והביאה יעוין שם. ודבר ה' אמת שכן כתוב במדרשו של רשב"י בזהר הקדוש (סדר זה דף מח עמוד ב) שאמר רשב"י וזה לשונו- אתקינו לה בכ"ד קשוטין. 'ויבאה' בגימטריא כ"ד, יעוין שם. גם מצינו שנעשה שושביניה, ואם כן כיון דכתיב 'והלכת בדרכיו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה הלך אחר מדותיו, אם כן מה הקדוש ברוך הוא מברך חתנים ומקשט כלות אף אתה כן.
ומצינו נמי מעשה רב בזהר הקדוש (סדר בלק אות כט) וזה לשונו- רבי יצחק ורבי יאודה הוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין דהוה תמן רב המנונא סבא, אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חד זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא, ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין, אמרה ליה אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מינייהו ברכאן. קריב לגבייהו, עד לא קריב אהדר לאחורא, אמר ליה לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו קריאת שמע, והכי אולפו לי- כל מאן דלא קרי קריאת שמע בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא. שמעו אינון ותווהו, ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא, ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדוגא ולא הוה בר נש לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא עלייהו ולא קרינן קריאת שמע בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו ליה- ברי, במה ידעת? אמר להם בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו. תווהו. 2 עד כאן לשונו.הרי מצינו כמה גדלה מעלת מצוה זאת להשתדל במצות נשואין חתן וכלה דלא יתאחרו הנשואין, עד שבטלו הני תרי אשלי רברבי גדולי ישראל מצות קריאת שמע בעונתה שהיא מצוה גדולה בעבור זאת. וזהו בסתם חתן וכלה, כל שכן וקל וחומר כשהוא יתום ויתומה והם עניים, שיש לעשירי עם לשום עיני השגחתם עליהם להתנדב ולתת להם כדי ספוקן כדי שיוציאו לצרכי חופתם, וכמו שאמרו בכתובות (דף סז עמוד א)- תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להנשא, משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. תנו רבנן יתום שבא לישא אשה שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו ח). די מחסורו זה הבית. אשר יחסר זה מטה ושולחן. לו זה אשה. וכן הוא אומר "אעשה לו עזר כנגדו" עד כאן. ומי שמונע את עצמו מלתת להם לעניים ויתומים ויתומות לצורך נשואין באמור כי על ידי זה יולידו עניים אחרים לעולם, כמו ששמעה אזני שאמרו כן אנשי דלא מעלי, תמהני עליהם אם לא יבאו הם ובני בניהם אחריהם לידי עניות והעניים הללו הם ובניהם אחריהם יהיו מעשירים שבדור ומתנדבים בעם, ויביאם ה' יתברך לאלו שיקחו צדקה מאלו, כדכתיב "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם" (שמואל א, ב, ז). וכבר ראיתי למורנו הרב כהנא רבא בספר מעיל צדקה (סימן אלף ש"ס דף קעד), שפרש כונת המאמר זה לשונו בילקוט סדר וירא וזה לשונו- כל מי שיש בידו לקיים נפשות ואינו מקיים גורם מיתה לעצמו. עם מעשה שהיה בזמנו ששמע בעשיר אחד שהיה נותן צדקה, אך כשהיו שואלים לו צדקה להשיא יתום ויתומה עניים לא היה רוצה לתת אפילו פרוטה קטנה באומרו שלא היה רוצה להיות גורם להרבות עניים בעולם, שעני ועניה מולידים הם עניים. ולאפוקי הסברא הרעועה והמאוסה הזאת אמרו רבותינו זכרונם לברכה במאמר הלזה כל שיש בידו לקיים נפשות ואינו נותן כלום, רוצה לומר לתת ממון להשיא עני ועניה לקיים נפשות ואינו מקיים כטענת אותו רשע, גורם מיתה לעצמו. עד כאן לשונו. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א, מאמר ה]
בחסד זה ישנה עוד מעלה, שכן אדם רווק יתום או עני שאין לו משפחה תומכת חשוף יותר למשברים ופיתויים. כאשר מסייעים הציבור את העני ואת היתום להינשא, מאפשרים להם חיים של תורה ומצוות בתוך מסגרת יציבה. ומי יודע אם אותו יתום לא יזכה גם לכתרה של תורה ויהא מורה הוראה בישראל, שהרי כך מובא במסכת נדרים (דף פא עמוד א)- "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר 'יזל מים מדליו'– מדלים שמהן תצא תורה".
הערות שוליים