בפרק זה, נעסוק בחלק מהסיבות שבגללן קבעו חכמינו זכרונם לברכה בשיקול דעתם, שהאיש מחוייב להתחיל להשתדל במצות הנישואין דווקא לאחר שנתו השמונה עשרה.
בגיל שלוש עשרה האדם מתחייב במצוות התורה
בראשית הפרק יש לבאר שחיוב האדם בגיל שלוש עשרה ויום במצוות התורה הוא הלכה למשה מסיני 1. דבר זה למדנו מדברי הרא"ש–
וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא. דע כי הלכה למשה מסיני הוא. והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה.
[שאלות ותשובות הרא"ש, כלל ששה עשר, אות א]
אף על פי שהאדם יכול לשאת אשה בגיל זה וקידושיו קידושין מן התורה, לא חייבו חכמינו זכרונם לברכה את האיש להתחיל להשתדל במצות הנישואין אלא לאחר שנתו שמונה עשרה.
תום השנה השמונה עשרה הוא הפרק הראוי לחופה
נפתח בדברי הגמרא במסכת יבמות, אשר מלמדת כי על האב מוטלת מצות עשה להשיא את בניו ובנותיו בסמוך לפרקם. הגמרא דורשת את הפסוק בספר איוב- "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְך ולא תחטא" 2 –
תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך.
[תלמוד בבלי, יבמות, דף סב עמוד ב]
רבי שלמה בן אדרת – הרשב"א, מביא בתשובותיו שני אופנים בהם ניתן לפרש את דברי הגמרא "סמוך לפרקן". על אחד משני פירושים אלה ניתן לסמוך להלכה.
וסמוך לפרקן לאחר שגדלו מיד קאמר, ולא סמוך לפרקן שראויים לגדלות קאמר אלא סמוך לאחריו קאמר. אי נמי כמו שכתבת, סמוך לשמונה עשרה שנה, שהוא פרק החופה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה- בן ח"י לחופה. ומעשה היה בארצנו, ונתתי להם בְּקוֹלִי 3. ולולי שכבר עשו, היו נמנעין. וכן נראה לי האמת.
[שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן רז]
הרשב"א סמך על השיטה לפיה הפרק עליו מדברת הגמרא הוא שמונה עשרה, וכן הורה להלכה. בדרכו של הרשב"א הלך גם המאירי, וביאר שהפרק עליו דיברו חכמים הוא שמונה עשרה-
האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְךָ ולא תחטא. וסמוך לפרקן שכתבנו יש מפרשים בו קודם שיגדלו, ויש מפרשין קודם שמנה עשרה שהוא זמן חופה. וכבר ביארנו הענין ומה שנחלקו בו המפרשים בסנהדרין פרק שריפה.
[בית הבחירה (למאירי), מסכת יבמות, דף סב עמוד ב]
ובמסכת סנהדרין בפרק "הנשרפין" כתב המאירי-
והם 4 פרשו סמוך לפרקן במקום זה למה שאמרו במקום אחר בן שמונה עשרה לחופה, שישיאם קרוב לזמן זה או קודם לו הרבה. וכענין מה שאמרו אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשיטנא גירא בעיניה.
[בית הבחירה (למאירי), מסכת סנהדרין דף עו עמוד ב]
המאירי מדבר במצות האב להשיא את בניו ובנותיו קודם שיבואו לידי חטא, ומבאר שהפרק עליו דיברה הגמרא הוא שמונה עשרה 5.
שלא יבוא האדם לידי הרהור או לידי זנות
הרמב"ם מבאר שהטעם שציוו חכמים על האב להשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקם, הוא כדי שלא יבואו לידי חטא ועבירה-
מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו לידי זנות או הרהור, ועל זה נאמר ופקדת נָוְך ולא תחטא (איוב ה כד). ואסור להשיא אשה לקטן, כמו זנות היא.
[רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה כ"ה (כ"ג)]
וכן פסק גם הספר מצוות גדול–
אמרו בפרק הנשרפין (סנהדרין עו עמוד ב), שמצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחם יבאו לידי זנות או הרהור ועל זה נאמר (איוב ה כד) ופקדת נָוְך ולא תחטא.
[ספר מצוות גדול, לאוין, סימן קכו]
רבי חיים פלאג'י בספרו תוכחת חיים, מבאר יותר את הדברים. דבריו של רבי חיים פלאג'י חריפים וקשים, אך לא נמנעתי מלהביאם.
ואין נקי בדורות הללו, שינצל מעון הוצאת זרע לבטלה ומהרהורים רעים, וכמו שכתב הרב הקדוש בספר ראשית חכמה בשער התשובה פרק ג', וזה לשונו: ומהדברים שצריך השב לתקן אות הברית הפגום בהוצאת זרע לבטלה, שאין אדם בזמננו נצול ממנו בבחרותו וכו', יעוין שם. וכבר ידוע גודל עון זה, שהוא כעובד עבורה זרה, וחיב מיתה. וכמה עונשים אחרים קשים ומרים, שנזכרו בתלמוד ובזוהר הקדוש, וכמו שאכתוב לקמן בסיעתא דשמיא בפרק אחד בפני עצמו סדר שמות עיין שם, באורך וברוחב בסיעתא דשמיא, וזהו אפלו לכשרים שבהם, כל שכן וקל חומר לבנים משחיתים, בנין דלא מעלו, אשר יצרם הזונה תקיפה עליהם וילכו אחרי שרירות לבם הרע, אשר הם זונים אחריהם בכל מיני נאופין, לשכב את זכר משכבי אשה, ובאשת איש ונדה, שכל אלו הם באסור כרת בר מינן, וגם לזנות את בנות נכריות, ואיכא משום לתא דעבודה זרה, כדכתיב: ובעל בת אל נכר, ועל ידי זה, לפעמים מרעה אל רעה יצאו חוץ לדת, להיות מומרים ומשומדים לעבודה זרה, כדי להתיר להם עריות, ונמצאו כופרין בכל התורה כולה מסיבת זה שלא נשאו נשים בזמן הראוי להם רחמנא ליצלן. ואדרבה, כשהם נושאים נשים, ויש לו פת בסלו ומתאוה לאשתו, ואינו מתאוה לאשה אחרת, ונקבה תסובב גבר, ומצילו אפילו מהרהורי עבירה, כמו שכתוב בגמרא, וכל שכן שמצילו מחטאים גדולים כאלו, וכיוצא באלו.
[תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א]
ואלו דברים שאנו רואים בעינינו, ולב יודע מרת נפשו.
לפני גיל שמונה עשרה צריך האיש ללמוד תורה
המחזור ויטרי, מתלמידיו של רש"י, בפירושו על פרקי אבות מסביר שעל האדם ללמוד תורה לפני שישא אשה, ומסיבה זו הטילו חכמים את החיוב על האדם לשאת אשה רק בשנתו השמונה עשרה.
בן שמונה עשרה לחופה. י"ח פעמים כתיב אדם בספר בראשית עד שנזדווגה לו חוה. ואף דרך ארץ כן הוא. ומידה שוה היא זו. כדאמר רב חסדא בפרק א' דקידושין: האי דעדיפנא מחבריא משום דנסיבי בר שיתסר ואילו נסיבי בר ארבסר, הוה אמינא לשטנא גירא בעיניה. [מחזור ויטרי על פרקי אבות, פרק ה משנה כא]
המחזור ויטרי פותח את דבריו ומלמדנו, שדרך ארץ ומידה שוה אצל כל אדם לשאת אשה בשנתו השמונה עשרה. המחזור ויטרי מסיק זאת מתוך דברי רב חסדא, שאמר שהוא עדיף מחבריו מכיון שנשא אשה לפני גיל שמונה עשרה. מכאן משמע, שכל חבריו של רב חסדא נשאו אשה בגיל שמונה עשרה. ממשיך המחזור ויטרי-
ואף על פי כן אין זו דרך ארץ, שהרי ממהר לישא אשה יותר מדאי. שכן רחים בצוארו ואי אפשר לו לעסוק בתורה. אלא יעסוק ג' שנים ואחר כך ישא אשה. כמו שפירשו חכמים בהכל שוחטין. שאין עסק פחות מג' שנים קרוי עסק. ואפילו בדבר קל. כדכתיב [דניאל א] "ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים". ולהמתין עד עשרים שנה אי אפשר, דאמר רב הונא: כיון שעמד אדם עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה.
על בחור לעסוק בתורה שלוש שנים לפני שישא אשה, ולהמתין לעשרים אי אפשר מכיון שמשם ואילך יהיה כל ימיו בהרהור עבירה כל עוד לא נשא אשה. כדבריו של המחזור ויטרי, כתבו גם הבאר היטב והחלקת מחוקק על דברי השולחן ערוך. וכך כתב הבאר היטב-
בן י"ח. אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג, מכל מקום מצוה זו קבלו חכמינו ז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה, והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך. וכתב הרב המגיד ריש פרק ט"ו מהלכות אישות דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח. [באר היטב על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א אות ג]
וכן כתב החלקת מחוקק-
שישא אשה בן י"ח- אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג, מכל מקום מצוה זו קבלו חכמינו זכרונם לברכה שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה (כמבואר בשולחן ערוך טור יורה דעה, סימן רמ"ו סעיף ב), התחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך.
[חלקת מחוקק על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף קטן ב]
רבי שניאור זלמן מלאדי- אדמו"ר הזקן, מלמדנו גם מהו סדר הלימוד הראוי עד גיל שמונה עשרה-
וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבעל פה כולה שהן כל ההלכות וטעמיהן בדרך קצרה שהן פירוש התרי"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים, ואחר כך ישא אשה. ויעסוק אחר כך כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו כפי כחו, שאם ישא אשה תחלה יהיו רחיים בצוארו טרדת פרנסת אשתו ובניו ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי כל כך, ללמוד ולזכור כל ההלכות בטעמיהן שהן פירוש התרי"ג מצות ועיקר התורה שבעל פה. ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה אף שהיא גדולה מכל המצות, והוא שאין יצרו מתגבר עליו ויוכל ללמוד בלא הרהורי עבירה, רק שרוצה לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה והרי הוא פטור ממנה כי היא נדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות. ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כמו שיתבאר, אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק ולימוד התורה תמיד, אבל לא ביטול מצות ידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה. ולכן בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה, אם לא היה נושא כשעברו עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו. ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה.
ומי שאי אפשר לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא אשה תחלה כדי ללמוד בטהרה בלי הרהורים ואחר כך ילמוד תורה שבעל פה כולה. [שולחן ערוך הרב, לרבי שניאור זלמן מלאדי, הלכות תלמוד תורה, פרק שלישי, אותיות א-ב]
למדנו מדברי רבי שניאור זלמן מלאדי, שזמן הנישואין הוא בגיל שמונה עשרה, אך גם אחר הנישואין יוכל בחור להמשיך וללמוד עוד שנתיים או שלוש בלי טרדה, בטרם יוליד בנים הרבה.
לפני גיל שמונה עשרה האדם עדיין חלש מכדי שיתחייב לשאת אשה
רבינו יונה לאנדסופר כתב בצוואתו, שבדורות הללו אפשר לדחות את הנישואין לשנה השמונה עשרה מפני החולשה-
בדורות הללו שנחלשו הטבעיות רשאי אדם להמתין מלישא אשה עד י"ח שנים כשאין יצרו מתגבר עליו ורואה את נפשו קטן באבריו. ואף כי הזהירו מאוד הראשונים לישא אשה בנערות כי האי דאמר אלו נסיבנא בחמיסר כו', מכל מקום בזמן הזה שנחלשו מאד רשאי אדם להמתין. שהרי נראה, אם הראשונים לקחו נשים בן ח' שנה 6, עם כל זה כי ראו אחר כך חולשת הדור הנהיגו ליקח בני ט"ו שנה אף כי אנן והרי עינינו רואות כי נשא דידן אי אפשר להנשא בנות י"ב שנה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בתך בגרה וכו', ועל כן צריך לומר שנשתנו הכוחות הכא נמי זה. ומיהו לא יעבור עליו יותר מי"ח שנה שישתדל ליקח, ואל יהא המניעה מצידו. ועל כל פנים אם יזדמן לו ההוגנת רשאי הוא להמתין יותר מזה, ומכל שכן אם נפשו חשקה בתורה והוא לומד בהתמדה מה שלא ימצא לאחר שישא אשה ללמוד כל כך, רשאי לעבור הזמן, אף כי אין אדם בדורות הללו שיוכל לומר חשקה נפשי בתורה, שלא ישא אשה כלל כבן זומא, מכל מקום לעבור קצת זמן רשאי בכך, והלב יודע מרת נפשו אם האמת אתו שהוא לאותו כוונה מתכוין.
[מתוך צוואת רבינו יונה לאנדסופר, ספר מעיל צדקה וכנפי יונה, אות כ"ג]
וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף–
והמקדים לישא בן י"ג מצוה וכו'. בדורות אלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות, ואין ליזהר בזה להקדים ולישא בן י"ג. הרב מורנו הרב רבי יונה חסיד בצואותיו. עיין שם באורך.
[ברכי יוסף, אבן העזר, סימן א, אות ז]
ערוך השולחן מונה את שני הטעמים- הראשון משום שצריך ללמוד תורה, והשני מפני שהאדם עדיין חלש ואינו יכול לשאת אשה. בשונה מהחיד"א שכתב רק שאין חובה להיזהר לשאת אשה לפני שמונה עשרה, כותב ערוך השולחן כהדרכה לבני דורו שאין לעשות זאת בשום אופן.
ומתי חל על האדם החיוב לישא אשה? שנו חכמים בן שמנה עשר לחופה. ומתבאר מדברי הרמב"ם שזהו בשנת השמנה עשרה ולא בכלות שנת י"ח. ואף על גב דבכל המצוות חייב מבן י"ג שנה ואילך, מכל מקום במצוה זו לא נתחייב אז דהרי צריך ללמוד ואם ישא אשה לא יהיה ביכולתו ללמוד כל כך [חלקת מחוקק] ועוד דעדיין הוא חלוש הכח. ובגמרא מצינו שאחד מן החכמים התפאר ואמר האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך [קידושין כט ע"ב], כלומר שהיצר לא היה מתגבר עליו כל ימי חייו. ולכן כתבו הפוסקים דהמקדים לישא הוי מצוה מן המובחר. אמנם כתבו הגדולים שבדורות אלו שנחלשו הטבעים אין להקדים ולישא בן י"ג, וקודם י"ג אין לישא דהוי כזנות. ואף שיש שרצו לחלק בין כשהאב משיא אותו ובין שנושא מעצמו, מכל מקום גדולי האחרונים לא הסכימו לזה, ואסור בכל ענין. ואין להאריך בזה דבזמנינו הוא כמעט מהנמנעות.
[ערוך השולחן, הלכות פריה ורביה, סימן א, אות יא]
נראה שערוך השולחן מדבר על חולשה נפשית, שבגללה רובם המוחלט של הנערים אינו בוגר כדי לקחת אחריות על חיי משפחה לפני שמונה עשרה. ממשיך ערוך השולחן-
ואף שהחיוב הוא כשהאדם בן י"ח שנה, מכל מקום אם אינו נושא עד עשרים שנה אין לו עבירה, דבן עשרים הוא בר עונשין בבית דין של מעלה, אבל מעשרים ואילך כשאינו נושא אשה עבירה היא בידו אם לא שאנוס הוא ואי אפשר לו לישא. וכך אמרו חכמים [שם] עד עשרים שנים הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע עשרים ולא נשא אומר תפח עצמותיו. וזהו מדה כנגד מדה, דמהאב נבראו העצמות וזה שאינו עוסק בפריה ורביה וממעט העצמות, לפיכך תפח עצמותיו [מהרש"א], וכופין אותו לישא אשה כדי לקיים מצות פריה ורביה.
[ערוך השולחן, הלכות פריה ורביה, סימן א, אות יב]
אשת הנעורים
בסיום הפרק נביא עוד טעם לכך שהפרק הראוי לנישואין הוא לאחר השנה השמונה עשרה, והוא הקשר הרגשי והנפשי המיוחד והעמוק של האיש והאשה הנישאים בשנות נעוריהם. וכך מלמדנו רבי יצחק אבוהב, בספרו מנורת המאור–
'טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו' (איכה ג, כז) ודרשו ז"ל: 'עול' זה אשה. רוצה לומר, טוב לגבר שיסבול עול האשה מנעוריו וינצל מן החטא טרם יפול ביד אויבו. ואותה אשה שאדם נושא בנערותו היא חפץ שאין לה תמורה, כדגרסינן במסכת סנהדרין, פרק כהן גדול (כב, א): אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן- לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנאמר: 'ואשת נעורים כי תמאס' (ישעיה נד, ו). מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: 'יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעורך' (משלי ה, יח). אמר ליה: כגון מאן? אמר ליה: כגון אימך. איני, והא מקרי רב יהודה לרב יצחק בריה: 'ומוצא אני מר ממות את האשה' (קהלת ז, כו) ואמר ליה: כגון מאן? אמר ליה: כגון אמך? אין, מתקיף תקיפא, אבל עבורי מעברא במילי 7. אמר רב שמואל בר רב איויא משמיה דרב: אשה, גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בועליך עושיך' (ישעיה נד, ה).
ואם חס ושלום גרשה, בלתי מצוא בה ערות דבר, הכל בוכין עליו, כדאמרינן התם: אמר רבי אלעזר- כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: 'וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה' (מלאכי ב, יג) וכתיב בתריה: 'ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך' (שם שם, יד). [מנורת המאור, הנר השלישי, כלל ו : לישא אשה, חלק א: בזמן הראוי לזיווג, פרק שני (קס"ז)]
מקורות נוספים לעיון
- רי"ף, מסכת גיטין, דף נא עמוד א.
- כלבו, סימן עה.
- רדב"ז, בספר מצודת דוד, טעמי המצוות, מצוה קכ"ב.
- מהר"ם שיק, בראשית, מצוה א- פריה ורביה, אות ח.
- רבינו עובדיה מברטנורא על פרקי אבות, פרק ה, משנה כא.
- תוספות יום טוב, על פרקי אבות, פרק ה, משנה כא.
- לטעמים על דרך הדרש ראה פירושי רש"י, מאורי אור, מלאכת שלמה – על פרקי אבות פרק ה משנה כ"א.
הערות שוליים