סברת הרב הגאון השבט הלוי זצ"ל
בשו"ת שבט הלוי, פסק הגאון הרב שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, באיש עני, שיכול לעגן עצמו ולהמתין מלישא אשה עד שיקבע לו מלאכה המפרנסת אותו תחילה ויקנה בית דירה, כסדר שאמר הרמב"ם בהלכות דעות, אף על פי שכבר עבר את שנתו העשרים, ואין לחוש מפני הרהורי עבירה. נביא את דבריו במלואם, וזו לשונו-
ב"ה, ה' אב בין המצרים תנש"א לפרט קטן.
כבוד הרב הגאון מעוז ומגדול בתורה ויראה, כבוד שם תפארתו מורנו הרב מרדכי יצחק צוקער, לאורך ימים טובים. בעיר ליקווד, ארצות הברית. אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו באהבה.
יקרתו קבלתי, וכבודו שואל במה שכתב הרמ"א באבן העזר סימן ב' סעיף א' כל הנושא אשה פסולה משום ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים, אבל בלאו הכי שאינה פסולה עליו אלא שנושאה לשם ממון מותר, ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין וחזרו בהן לא יעגן כלתו וכו' ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זווגו עולה יפה כי הממון שאדם לקח עם אשתו אינו ממון של יושר וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון וכו'.
ובחלקת מחוקק שם כתב דאף על גב דלפני זה כתב דלא נקרא נושא אשה לשם ממון אם היא כשרה, היינו אם נותנים לו ברצון טוב, אבל לעגן כלתו או לעגן עצמו ולהמתין מלישא אשה עד שימצא אשה שתתן לו ממון, אסור. וכן מסיים בארחות חיים כי רבים נכשלים בעבירה כשאין נושא אשה בשביל חמדת ממון ואינו נושא במהרה.
הנה בבית שמואל אינו מביא כלל הא דאסור לעגן עצמו בשביל ממון, מכל מקום הלכה הוא כמבואר בחלקת מחוקק ובשאר אחרונים בשם הארחות חיים. אמנם מה הגדר לשם ממון, הנה בתשובת מרן החתם סופר אבן העזר חלק א' סימן ק"נ כתב הגאון השואל, הוא הגאון מהר"ם מינץ, דהא דלא יעגן אשתו ולא יתקוטט היינו מאחר שבידו לפרנס עצמו בלאו הכי, ודייק לה מלשון הארחות חיים שבבית יוסף אבן העזר סוף סימן ס"ו, והחתם סופר דוחה אותו דאדרבא מדכתב הארחות חיים שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה, ורבים נכשלים בעבירות כשאינם נושאים נשים מהרה וכו', וכתב החתם סופר דמדתלי טעמא בהרהור עבירה שמע מינה אפילו עני שבישראל לא יעגן עצמו ויבא לידי הרהור ואם דקדוקי עניות קשים, הרהורי עבירה קשים מעבירה וכו' עד שמסיים וכתב דבזמנינו אל ישגיח על ממון נושא אשה לשם שמים, וכי לא ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך, עד כאן.
הנה מה שכתב מרן החתם סופר דאפילו עני שבישראל לא יעגן עצמו, ומחולק בפירוש על סברת מהר"ם מינץ דבאין בו כדי לפרנס עצמו בלאו הכי אינו בכלל איסור דנושא אשה לשם ממון, דבר זה חידוש בעיני, דלשון הארחות חיים שבבית יוסף הנזכר לעיל, וזה לשונו, וראוי לכל איש דעת שלא יעגן עצמו ולא לבת זוגו מפני ממון רב שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה וכו' משמע דרק בשביל ממון רב, אבל מפני כדי ספוקו אין איסור, ואף דהיה אפשר לדחוק דרצונו לומר להיפך דאפילו מפני ממון רב אין כדי לעגן ומכל שכן מפני ממון מעט, איברא הלב יודע דאין כוונת הארחות חיים בכך.
ועוד דרבינו הרמב"ם פרק ה מדעות הלכה י"א אומר כן, שכתב, דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה ואחר כך יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה וכו', אבל הטיפשין מתחילין לישא אשה וכו' והוא מש"ס סוטה מ"ד עמוד א', ולא משמע דהש"ס ורמב"ם איירי דוקא קודם שהגיע לפרק נשואין אבל אחר שהגיע לפרק נשואין יעשה דוקא היפך סדר התורה. ומשמע מזה דכיון דעושה כן כדרך שצריך לעשות על פי התורה אין לחוש מפני הרהור, אלא דמי שמתגברים הרהורי עבירה, יעשה השתדלות מאד לקרב זמן הנשואין שלו.
ולדעת הרמב"ם צריך לומר דהא דקיימא לן באבן העזר סימן א' סעיף ג' דמעיקר הדין כופין לישא אחרי עשרים, דרצונו לומר לישא כדרך התורה, דהיינו שיכין לו מיד מלאכה מפרנסת ובית כדי שימהר לישא, אף על פי דאנן השתא אין בידינו לקיים בשלמות דברי הרמב"ם ואין בידינו גם בזה להעמיד דת על תלו, אבל על כל פנים אין בזה גדר של נושא אשה לשם ממון, ושיטת החתם סופר בזה באמת צריכה עיון.
אחרי כתבי זה, בא לידי ספר חקרי לב אבן העזר, וראיתי לו שכתב סוף סימן א' בהחקירה דלמה לא חייב במצוה זו דפריה ורביה מי"ג שנה ככל מצות שבתורה, וכתב לישב דקים להו לרבותינו זכרונם לברכה דכדי לבקש אשה הוגנת וגם צריך שיקבץ ממון לפרנסה ולכסותה ולימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה, ושיערו חכמים עד ח"י שנים, ורצונו לומר מעת תחלת חיובו בי"ג שנה נתנו לו ה' שנה להכנה בפרנסה ובית (ולענין שיעור עשרים יעוין שם), ולכאורה יראה מזה דאחרי עשרים לא מועיל שום תירוץ והכנה דפרנסה, כיון דכבר איכא הרהורים, כמבואר פרק קמא דקידושין, וזה כדברי החתם סופר, זכותו יגן עלינו.
אמנם עדין אין זה פשוט, דהא כל הפוסקים נקטו בפשיטות דלא כחקרי לב הנזכר לעיל, אלא סבירא להו דכאן מקובל בידי חכמינו זכרונם לברכה דחיוב של תורה מפריה ורביה לא מתחיל רק מח"י שנים, לא י"ג. ונשנו בזה ב' טעמים או משום שצריך לימוד התורה קודם שנשא אשה והרי רק בט"ו שנים מתחיל זמן לימוד התלמוד וגמרא כמבואר במשנה, או משום שאין הזרע מתבשל טוב רק עד ח"י שנים, ואם כן רק אז מתחיל חיוב השתדלות בענין נשואים ע"י פרנסה בית וכרם ואח"כ ישא כמו שכתב חקרי לב, ולפעמים אין בידו להשתדל גם לפני עשרים, ואם כן איך בידינו לפסוק דיום אחרי עשרים עובר בעשה ומעגן עצמו כיון שאינו לקח אשה גם בעניות ואינו סומך עצמו על השלך על ה' יהבך, והתורה עצמה אומרת שכן יעשה השתדלות, סוף דברי מרן החתם סופר צריכים למוד.
עוד התעורר כבוד מעלתו בלשון הסמ"ק סימן רפ"ד ובלשון ארחות חיים הלכות כתובות ובספר דינא דחיי עשין מ"ט (לבעל כנסת הגדולה) שכתבו כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואף על גב דבן ח"י חייב לישא אשה מכל מקום יכול לשהות עד כ' עד שימצא הגונה, עד כאן.
וכבודו נתקשה דמשמע דאחרי כ' לא ישהה עד ימצא הגונה, וזה צריך עיון, דודאי לעולם החיוב לישא דוקא אשה הגונה לו כאמרם זכרונם לברכה. הנה לדידי פשוט דודאי בלתי הגונה מצד יחוס ומשפחה לית דין ודיין, דלעולם מצוה להמתין גם אחרי כ', והמדובר כאן הגונה לו, אשה המתאמת לו מצד מדותיה ומצד תכונתיה ומצד סביבת משפחתה, כי זה עיקר ההצלחה לבנין בית זו אשה ושהזווג יעלה יפה, וגם בזה אין החיוב שלאחר כ' ישא כל הבא לידו גם אם לא הגונה לו מצד הנזכר לעיל, אלא דעת הגדולים הנזכרים לעיל דמי"ח עד כ' אנו נותנים לו פרק זמן גדול והוא יכול לבחור ולחזור ולבחור עד שבודאי ימצא ההגונה לו, מה שאין כן אחרי כ' דמצווה לזרז עצמו במצוה שכבר חלה עליה, ולמהר ולמצא ההגונה לו, ועל איחר קצת זמן אין עונש, כיון שעוסק במצוה למצא. ובלאו הכי כתבו כמה גדולים קדמונים דאם אחר כך נושא כהלכה, אז למפרע לא עבר מיד אחרי כ', והדברים פשוטים, ויותר אין להאריך.
הדורש שלום תורתו בידידות, מצפה לרחמי ה'.
עד כאן דברי הרב הגאון השבט הלוי זצ"ל.
תשובה על סברת הרב הגאון השבט הלוי זצ"ל
באתי בזה לכתוב תשובה על סברת הרב הגאון השבט הלוי זצ"ל, ואין אני כדאי אלא לשתות בצמא את דבריו ולהתאבק בעפר רגליו, אך בהלכה זו שחיי העולם הבא של איש הישראלי תלויים בה, אזרתי כגבר חלצי ובאתי ללחום מלחמתה של תורה, ואבאר מדוע לא נוכל לקבל את סברת הרב הגאון השבט הלוי בהלכה זו, וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת-
חדא, דמנא לן דנותר הגאון השואל מהר"ם מינץ בסברתו הראשונה, והיכן מצינו שפסק להלכה הכי? ולמה לא נימא דקיבל דעת החת"ם סופר בזה וחזר בו מסברתו הראשונה?
ועוד, איך נימא דהארחות חיים סבר דעני יכול לעגן עצמו גם אחרי עשרים, ואין לחוש להרהור עבירה, והא כתב הארחות חיים שם בהלכות כתובות (הלכה יא) וזה לשונו-
ומצות חכמים היא שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחם יבואו לידי זנות או הרהור ויהיה מעוות לא יוכל לתקון. ואסור להשיא אשה לקטן. ואין האיש רשאי לישב בלא אשה.
ומדקאמר שיהיה מעוות לא יוכל לתקון, נראה דסבר כרבינו המאירי (בבית הבחירה, קידושין דף כט עמוד ב), שכל שלא נשא אשה עד שהגיע לבן עשרים, לא יהא ניצול כל ימיו מהרהורים הרעים שנדבק בהם, וכיצד נאמר שבשביל חשש הפרנסה יביא עצמו לידי מעוות לא יוכל לתקון ויפגום בנשמתו חס ושלום?
ועוד, הא פסק הרמב"ם להדיא להיפך, בהלכות מתנות עניים בפרק שביעי (הלכה ג) וזו לשונו-
לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו. אם אין לו כסות מכסין אותו. אין לו כלי בית קונין לו כלי בית. אין לו אשה משיאין לו אשה, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש.
וכן פסק שם (הלכה ד)–
יתום שבא להשיאו אשה שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה.
ואי נימא דכשעושה כסדר דרך ארץ תו ליכא הרהור, אמאי מצווים הציבור להשיא את העני ואת היתום מן הצדקה? אדרבא, ימציאו לו הציבור מלאכה המפרנסת אותו תחילה, כדי שיוכל לבנות בית מקמי דישא אשה ולא יתבייש כשלוקח משל אחרים, דהיא צדקה מעליתא, כדפסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ז) וזו לשונו-
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל. ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו שלא יפול ויצטרך.
אלא ודאי דסבר הרמב"ם, דאחרי עשרים אין לאחר יותר בשביל פרנסה, וחסה התורה על נשמתו של אותו יתום שלא יהיה כל ימיו בהרהור עבירה, וטוב לו להתבייש בנטילת הצדקה ולא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום חס ושלום, דאחרי עשרים אי אפשר לו בלא הרהור.
ועוד, הא פסק הרמב"ם (נשים, הלכות אישות, פרק טו, הלכה ב) דכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ולא חילק בין עשיר לעני. וכן פסק בטור אבן העזר, הלכות נישואין (סימן א) וזה לשונו-
"ובשום ענין לא יעבור יעבור עשרים שנה בלא אשה".
ומדקאמר בשום ענין, משמע דלא חילק שם בין עשיר לעני כלל, וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א) בזו הלשון, ולא חילק שם בין עשיר לעני.
ועוד, הא אמר החיד"א (נחל קדומים, פרשת אמור), דאין להורות קולות באיחור הנישואין, דהיא מצוה שחיי העולם הבא תלויים בה. אם כן, אף אם היתה בידינו הרשות להורות קולות במצוה זו, איך היינו מורים קולות בדבר שחיי העולם הבא תלויים בו?
ועוד מצאתי בדברי רבנו חיים פלאג'י תשובה על סברה זו, והבאתיה כאן בארוכה, וזו לשונו-
לבטל את המעוררין הבאים למנוע שלא לישא אשה כשהוא איש עני, ואין לו במה להתפרנס, ממה שכתוב בגמרא בסוטה דף מ"ד עמוד א', תנו רבנן, אשר בנה, אשר נטע, אשר ארס, למדה תורה דרך ארץ שיבנה בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו, הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, ובנית ביתך, [משלי כד כז]. הכן בחוץ מלאכתך, זה בית. ועתדה בשדה לך, זו כרם, אחר ובנית ביתך, זו אשה, עד כאן. וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה' הלכה י"א, וזה לשונו: דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר: מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, ומי האיש אשר בנה בית חדש, ולא חנכו, ומי האיש אשר ארס אשה, ולא לקחה. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו, בית, אחר כך בסוף יחזור לבקש אמנות, או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות, אשה תארש, בית תבנה, כרם תטע, כלומר, יהיו מעשיך הפוכים, כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר, ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, עד כאן לשונו.
ואם כן אם באים אנחנו לדון ולקיים דברי הגמרא, ופסק הרמב"ם זכרונו לברכה, דרך ארץ זה, שלמדה לנו תורה שיבנה בית ויטע כרם תחלה, ואחר כך לישא אשה, לא בעם בני ישראל, שיכולים לקיים מצות פריה ורביה, כי אם אחד מעיר, ושתים ממשפחה. ולפי הזמן הזה, דאנן קיימין, כי רובם ככולם עניים, ואף לבנוניים, לא ימצא להם יכלת להספיק תחלה לזה, ואם כן לבטלי רוב עם בני ישראל ממצות פריה ורביה, והלא מלבד גודל מעלת המצוה, וכמה מצות מתקימים על ידה, זאת ועוד, כמה וכמה אסורין נצול האדם על ידי מצוה זאת, ובודאי הגמור, כי לא באתה התורה ללמד דרך ארץ זה במקום דאיכא בטול למצוה זאת לגמרי, כי כן נראה לעניות דעתי לומר, כי לא נאמר זה, כי אם בדורות הראשונים, בזמן חכמי התלמוד. והרמב"ם, שפסק דין זה, אפשר כי רצה ללמד דרך ארץ למאן דאפשר, או גם הרמב"ם דבר בזמנו דוקא, לא כן בדורות האחרונים ובזמננו זה, לא נאמרו כל השעורים הללו, דאחסור דרי, וגברה כח הקליפה, ונתמעטו הלבבות, והקדושה והטהרה, ואין נקי בדורות הללו, שינצל מעון הוצאת זרע לבטלה ומהרהורים רעים, וכמו שכתב הרב הקדוש בספר ראשית חכמה בשער התשובה פרק ג', וזה לשונו: ומהדברים שצריך השב לתקן אות הברית הפגום בהוצאת זרע לבטלה, שאין אדם בזמננו נצול ממנו בבחרותו וכו', יעוין שם. וכבר ידוע גדל עון זה, שהוא כעובד עבודה זרה, וחייב מיתה. וכמה ענשים אחרים קשים ומרים, שנזכרו בתלמוד ובזוהר הקדוש, וכמו שאכתוב לקמן בסיעתא דשמיא בפרק אחד בפני עצמו סדר שמות עיין שם, באורך וברוחב בסיעתא דשמיא. וזהו אפילו לכשרים שבהם, כל שכן וקל וחומר לבנים משחיתים, בנין דלא מעלו, אשר יצרם הזונה תקיפה עליהם, וילכו אחרי שרירות לבם הרע, אשר הם זונים אחריהם בכל מיני נאופין, לשכב את זכר משכבי אשה, ובאשת איש, ונדה, שכל אלו הם באסור כרת בר מינן, וגם לזנות את בנות נכריות, ואיכא משום לתא דעבודה זרה, כדכתיב: ובעל בת אל נכר, ועל ידי זה, לפעמים מרעה אל רעה יצאו חוץ לדת, להיות מומרים ומשומדים לעבודה זרה, כדי להתיר להם עריות, ונמצאו כופרין בכל התורה כולה מסבת זה שלא נשאו נשים בזמן הראוי להם רחמנא ליצלן.
ואדרבה, כשהם נושאים נשים, ויש לו פת בסלו מתאוה לאשתו, ואינו מתאוה לאשה אחרת, ונקבה תסובב גבר, ומצילו אפילו מהרהורי עבירה, כמו שכתוב בגמרא, וכל שכן שמצילו מחטאים גדולים כאלו, וכיוצא באלו. ואם כן, אם אנחנו באים לקיים שורת דרך ארץ בזה שלמדה לנו תורה דרך ארץ, שיבנה בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, אין מי שיכול לעשות כסדר הזה, כי אם אחד מאלף, וכל שאר בני אדם יהיו בטלין ממצות פריה ורביה, ויבואו גם כן, חס ושלום, לידי מכשולות וחטאים רבים ורעים כאלו, מה שאין כן כשאביהם משיאין אשה לבניהם סמוך לפרקן.
וכתב הרב הגדול חיד"א (בספר יוסף לחק, סדר בשלח יום ג') הבא לתקן פגם הברית, אם לא נשא אשה לשוא צרף צורף. והמאחר לישא מאיזה טענות, ידע נאמנה, כי מאבד עולמו ונפשו, ומה יסכן גבר להתענות בימי השובבים, והוא עובר על דת, וכל ימיו בעבירה. ומבן עשרים שנה ואילך אומרים עליו תפחנה עצמותיו. בא וראה חזקיה מלך ישראל צדיק וגדול וחסיד ועוסק בתורה תדיר, והשתדל מאד שבימיו לא היה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בטהרות, והוא לא היה חוטא, חס ושלום, וגם היה רוצה לישא אשה, רק שראה ברוח הקדש דנפקי מיניה בנין דלא מעלו, ועם כל זה, בא ישעיה הנביא עליו השלום, ואמר בדבר ה', כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. לכן, טרם כל, ישתדל לישא אשה, וזהו עיקר ותקון, ומבלעדי זה, שוא עמל בכל התעניות והסגופין, ובעל שכל יבין את זאת, עד כאן לשונו. ואם כן, יש לו לאדם להזהר בזה, וביותר לאב להשתדל בעד בנו להשיאו אשה סמוך לפרקו, ובזה סמוך לבו לא יירא, ומובטח בה' שלא יבא לידי חטא כדבר האמור. וכן אמרו בסדר אליהו רבה סעיף ט"ו, העושה חפצי אשתו, והמנהיג את בניו כשורה, ומשיא אשה לבניו הקטנים, עד שלא יגיעו לפרקן קודם שיבאו לידי חטא, עליו הוא אומר: וידעת כי שלום אהליך, ופקדת נוך ולא תחטא, וידעת כי רב זרעך וצאצאיך כעשב הארץ (איוב ה כד-כה).
אלא דזה עומד לנגדו מה שאמר בזהר הקדוש (חדש, בסדר בראשית, במדרש הנעלם, דף ז עמוד א) וזה לשונו, רבי יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית, שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואחר כך לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסה בהם, ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחלה, ואחר כך נוטעים כרם, ואחר כך בונים בית. כי הא דאמר רבי סימון, כל הלוקח לו אשה, ואין לו בתחלה במה שיוכל לפרנסה, הרי זה חפשי מן המצוות כמתים, ונקראים חפשים, שנאמר במתים חפשי, ולמה נקרא חפשי, לפי שהוא חפשי מן המצוות, מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו. רבי יאודה אומר, כאילו לוקח עבודה זרה, דאמר רבי יאודה, בתחלה היו חכמים והחסידים לוקחים אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתין עצמן ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי העולם הזה ועוסקין בתורה ובמצות ולעבוד בוראם, אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחלה ולזמן מזונותיו, ואחר כך לקחת אשה, ויכול לעבוד בוראו ולעסוק בתורה. כי הא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אם אין קמח אין תורה. ואמר רבי יאודה, מאחר שאדם נושא אשה אז נקרא עבד ה', מפני שלבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחרי לבבו ועיניו, כמה דאת אמר, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, לפיכך צריך אדם לכונן בית בראש, ולעשות ישוב בבית, וממי אתה למד, מהקדוש ברוך הוא, קודם בנה בית וכוננו, וזימן כל הפרנסה והמזונות קודם שיבא אדם לעולם. היאך? ברא את העולם בראש שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה היאך? ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות והדגים והאילנות, שהם זמון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו, והולידו בנים, ועשו ישוב בבית, ועל כן נאמר בראשית- בי"ת רא"ש, כו' עד כאן לשונו.
הנה מבואר מדברי הזהר חדש אלו, דמלבד שהחמיר בזה הרבה מאד, עוד בה דקאמר רבי יאודה, דאדרבה, בתחלה היו נושאים נשים תחלה, בלי בית וכרם, ועם כל זה היו עובדים בה', ועוסקים בתורה. אבל בזמן הזה, שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחלה, ולזמן מזונות, ואחר כך לקחת אשה, והוא היפך החלוק אשר כתבנו. ונראה לומר, דעדין יש לחלק, דבזמן רבי יאודה היה האפשרות והאופן להכין בתחלה בית ופרנסה, ואחר כך לישא אשה, ולכן אין לישא אשה קודם שיבנה בית ויטע כרם, אבל עכשיו בזמננו זה, דאין שום אפן כלל, ובא להבטל ממצות פריה ורביה לגמרי, הדר לזמן הראשון, אשר אמר רבי יאודה על החכמים ועל החסידים, שהיו נושאים אשה תחלה, והיו ממיתין את עצמן כדי לעסוק בתורה, ואף אנן נמי תנינן בזה הזמן ברב צער ובדחק וחיי צער, ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואין הכי נמי מי שנושא אשה, ואינו רוצה להיות בצער, אז מוכרח ליבטל מדברי תורה. ובלאו הכי כבר אמרנו, דאם אדם רוצה להיות פנוי בלתי אשה, הרי הוא מעותד לכמה עבירות רעות וחטאים לה' מאד, ומרבה שיחה עם אשה, שבוטל מדברי תורה וסופו יורש גהינם. וכיון דבלאו הכי הוא גורם רעה לעצמו כשהוא בלי אשה, יקח אשה בתחלה ויטהר לבו ומחשבתו, והבית והמזונות ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. ועוד מי זוטר זה מכמה דברים דקיימא לן מנהג מבטל הלכה, וכל שכן הכא דמנהג והלכה מבטלים דרך ארץ הלזה שלמדה תורה, ולכן חיובא רמיא על האדם לקיים מצות חכמינו זכרונם לברכה להשיא נשים לבניו סמוך לפרקן. ואין ספק כי לא יכחיש מאמרי הזהר וכמה מאמרי חכמינו זכרונם לברכה בש"ס ובמדרשי רבותינו זכרונם לברכה, אשר דברו במעלת הנושא אשה, ובענש המבטל ממצוה זאת, וכמו שאמרנו למעלה.
ועוד אחרת, גדולה מצוה זאת, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כמו שאמר הרב ברכת אליהו סדר וישלח, יעוין שם. וכיון שכן, שגדלה כל כך מצות פריה ורביה, אין מקום לדחותה מפני מה שלמדה תורה דרך ארץ, ולא דברה תורה בזמן הזה. וגם מאמרי זהר הקדוש, בזהר חדש, יודה בזה, ואין למדין אפשר, משאי אפשר, ואין דבר עומד בפני מצוה זו. והוא חיוב על האב להשתדל בזווג בנו, ולהשיאו אשה, וכל ההוצאות החופה והמלבושים ותכשיטין הצריכים לו לפי כבודו, עליה דידיה דאב ליהדר, כמו שאמרו הפוסקים זכרונם לברכה. וגם זוכה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא, והמשיאן לבניו ולבנותיו סמוך לפרקן, שעליו נאמר, "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני" [ישעיה נ"ח ט']. וגם זוכה לבניו אחריו, כי בהיותם משיאן בזמנן סמוך לפרקן, הנה בזה הם שמורים ונצולים ונשמרים ונמלטים בכח ה' אלהי ישראל, מכל מין עבירה כמדובר. ומה שמרננו אבתרינא המון העם, מגויי הארצות, שאינן נושאים נשים כי אם לשלשים או לארבעים שנה, ויש מהם שאינן נושאים נשים כלל וכלל, ההיא טענה של הבל וריק, המבדיל בין קדש לחול, ובין ישראל לעמים, שהגויים הם שטופים בזמה, ותורת גויים עריות, ולא אכפת להו כלל בהפקרא ניחא להו, מה שאין כן עם קדש, עם בני ישראל שהם קדושים וטהורין, והם גדורים בעריות, לכן צריכין הם להיות נשואין, להנצל מכל עון ומכל חטאת. והרי אמרינן בקדושין דף כ"ט, אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי, דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטנא, גירא בעיניה. וכן כתב הרב ראשית חכמה (שער הקדושה פרק י"ז) וזה לשונו, ואם הוא פגם ולא יכול לתקן את עצמו בעת הראוי, אם יזכהו האל לבן, ישתדל להשיאו אשה קודם שיחטא. ובדור הזה צריך האדם להרחיק את בנו ולשמרו מכל דבר שאפשר שיבא לידי הרהור חטא קודם שישא אשה, עיין שם. ובודאי כי לא דברה תורה בדרך ארץ זה, כי אם כשיהיה לאדם אופן עשות זאת, ויש יכלת בידו לבנות בית וליטע כרם בתחלה, וזה מתרשל ולוקח אשה תחלה, בודאי כי לא יפה עושה זה, אבל מי שאין יכלת בידו לעשות, לא לבנות בית, ולא ליטע כרם, ולא לעשות אמנות, ובפרט אם הוא למדן שעוסק בתורה תדיר, הרי מצינו שאמרו בסוף קדושין (דף פ"ב עמוד א') רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אמנות שבעולם, ואיני מלמד את בני, אלא תורה, שמשמרתו בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו כו' יעוין שם. והיינו טעמא, כי לתלמיד חכם, כיון שאמרו בש"ס ובזהר הקדוש במדרשי רבותינו זכרונם לברכה דהעוסק בתורה, הנהגתו ושמירתו, על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בלי טרח ועמל האנושי, שלא כדרך הטבע, כמו שאמר הרב נזר הקדש בסדר ויצא, יעוין שם. וכיון דלתלמיד חכם הקדוש ברוך הוא הוא המפרנסו שלא כדרך הטבע, אם כן הרי הוא נושא אשה, והקדוש ברוך הוא מזמין לו בית ופרנסה מאתו יתברך שמו, וזהו שרמז התנא בפרק ו' דאבות במשנה ח', דברים שהתורה נקנית בהם, במעוט דרך ארץ. שהנה כבר בארנו מדברי רבותינו זכרונם לברכה, דכדי לזכות לאדם לתורה, הוא על ידי שנושא אשה, כמו שכתוב בגמרא, יראת ה' טהורה. וכן בסוף מנחות, על פסוק ומנחה טהורה, זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה, ואחר כך לומד תורה. ואם תאמר כדי לקנות התורה, אם צריך לישא אשה תחלה, הרי אין לו בית וכרם ואמנות, לזה אמר במעוט דרך ארץ, דהא צריך לעשות דרך ארץ כמו שכתוב, למדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, בתלמיד חכם אין צריך לנהוג בזה מנהג דרך ארץ, וישא אשה תחלה, כדי שיזכה לפרק קנין תורה והוא ברור. וזהו רמז הכתוב בסדר תבא, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי אדמתך, דהכונה על מה שאמרו בזהר הקדוש כי שם ה' נקרא התורה, שכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וכיון שאתה תלמיד חכם יש לך יתרון לטובה, דבתחלה תהיה נושא אשה, דהיינו בפרי בטנך, ואחר כך בפרי בהמתך ובפרי אדמתך, ועיין בספר פני דוד, וקל להבין.
ועוד נראה לי דמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, למדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, אינו אלא כדי להקל מעליו, שלא יחול חיוב מצות עשה זאת של פריה ורביה תכף ומיד, היותו מבן י"ג, כמו שמתחייב בשאר כל מצות שבתורה ואמטו להכי למדה תורה דרך ארץ, דיש לו עוד זמן ושהות, שיכין הכנה דרבה, שיבנה בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, מהאי טעמא היינו שנתנו לו רבותינו זכרונם לברכה זמן לנשואין בן י"ח לחופה, דלמה יהיה בן י"ח ולא בן י"ג, אכן אפשר לומר דהיינו טעמא, דקים להו לרבותינו זכרונם לברכה דכדי שימצא לו אשה הוגנת לו, וגם צריך להביא ממון לפרנסה ולכסות, ולמדה תורה דרך ארץ דיבנה בית ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה. ושערו חכמים ונתנו גבול דהוא עד י"ח שנה. וכמו שכתב גם כן עטרת ראשנו הגאון המפורסם מר זקני הרב בספר חקרי לב (אבן העזר סוף סימן א', יעוין שם), ושם נרגש ממה שכתוב בקדושין דף כ"ט עמוד ב' עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה, ולמה נקט שעור עשרים שנה ולא ח"י, ויישב, דהיינו, משום דאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן כ', יעוין שם. על כל פנים למדנו מדבריו של גדול, דמה שהתקינו רבותינו זכרונם לברכה, ונתנו לו זמן לקיים מצות פריה ורביה משנת י"ג, עד שנת י"ח, הוא כדי שבהמשך זה הזמן יוכל להכין בית וכרם ופרנסה. ואולם כיון דהגיע לשנת ח"י ואילך, עד שנת ך', דאז אפילו בית דין של מעלה מענישים אותו, על שלא קיים מצות פריה ורביה, בודאי דאין מקום לדחות חיוב המצוה, דְּבָּרי בחיובא לקיים מצות עשה זאת, בעבור מה שלמדה תורה דרך ארץ. דאפילו היה ענין הנהגת דרך ארץ זאת חיוב מצות עשה, הרי קימא לן דעשה דפריה ורביה אלים טפי, וכל שכן אם היה חיוב הנהגת דרך ארץ, אלים במצות לא תעשה, דאז קימא לן, אתי עשה דפריה ורביה, ודוחה לא תעשה, ואם נאמר דמעיקרא לא חל חיוב מצות עשה כי אם בתנאי זאת, שיבנה בית ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה, הרי אינו תנאי וחיוב כי אם מנהג דרך ארץ, ואסמכתא דקראי, והוא ברור. [מתוך תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א, מאמר ו]
עד כאן דברי רבנו חיים פלאג'י.
ומה אוסיף עוד משלי, אך תמהתי עוד תמיהה גדולה על הרב הגאון השבט הלוי, שאמר בשם כמה גדולים קדמונים שאם נשא אחרי עשרים הרי זה מתקן למפרע את ביטול עשה של פריה ורביה, ואינו ענוש בשמים על הימים שאיחר לקיים המצוה. ואנכי הקטן, ואיני בקיא בחדרי התורה ומטמוניה, אך חיפשתי ולא עלתה בידי למצוא מי סבר הכי דאינו נענש כלל על איחור המצוה אחרי עשרים. ואף אי נימא דעל ביטול עשה של פריה ורביה אינו נענש, על עוון הרהור עבירה שאינו יכול להימלט ממנו ודאי נענש. דהא כל הרהור הוא איסור בפני עצמו, והביאו הרמב"ם ללאו זה בספר המצוות (מצוות לא תעשה, מז) מקרא ד'ולא תתרו', וכתב הבית יוסף (טור אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן כא, אות א, דבור המתחיל "ומה שכתב ואלו") דקרא ד'ונשמרת מכל דבר רע' לאו מדאורייתא, וודאי ייענש בשמים על הרהורי עבירה ושאר עבירות שעבר אחרי עשרים, שאז בית דין של מעלה מענישים את האדם בעולם הזה ובעולם הבא, ואיך לא נחוש לדין שמים באיחור הנישואין אחרי עשרים?