דחיה עבור לימוד תורה אחרי עשרים
ישנם בכל דור אנשים יחידים שיצרם לא גובר עליהם, אשר מתוך שקיעתם בלימוד התורה אינם מהרהרים כלל בנשים. לאנשים אלו הותר לאחר את הנישואין גם מעבר לגיל עשרים 1. בסיבה לדבר ובשאלה כמה מותר לאנשים אלה לאחר את נישואיהם, נדון בפרק זה. הגמרא במסכת קידושין שכבר הובאה בפרק 'ללמוד תורה או לישא אשה', מלמדת כי כאשר יצרו של אדם לא גובר עליו והוא חפץ ללמוד תורה, מותר לו לאחר את נישואיו גם לאחר גיל עשרים כדי לעסוק בתורה ללא טרדה.
תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה, ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה- נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר, ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי, הא לן והא להו. [תלמוד בבלי, קידושין, דף כט עמוד ב]
את דברי הגמרא מבאר רבינו אשר–
תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה, לומד תורה ואחר כך נושא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אומר, רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי- הא לן והא להו. וכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה, ילמוד ואחר כך ישא אשה. [רא"ש, קידושין, דף כט עמוד ב, פרק ראשון אות מב]
הרא"ש מבאר בסוף דבריו שגם רב יהודה בשם שמואל וגם רבי יוחנן מודים שכאשר יצרו של אדם לא גובר עליו ולא יוכל ללמוד תורה אם ישא אשה, מותר לו לאחר את נישואיו לאחר עשרים. אך הרא"ש תמה על הדבר ואמר שאינו יודע עד כמה הותר לאחר בשביל תורה במקרה זה-
וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה.
שיטת הרמב"ם- אין קצבה לדבר
מדברי הגמרא במסכת קידושין עולה שהסיבה היחידה שבגללה מותר להתאחר כשיצרו אינו גובר עליו, היא החשש מפני טרדת הפרנסה. הרמב"ם מלמדנו שהטעם לדבר זה הוא מפני שהעוסק במצות לימוד תורה פטור מלהתעסק במצות פריה ורביה, כאשר הוא חושש שתיאלץ אותו לעסוק גם במזונות אשתו ובניו.
ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה. [רמב"ם, נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו הלכה ב]
גם הטור והשולחן ערוך הביאו להלכה דין זה 2. נביא את דברי השולחן ערוך.
ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה, מותר להתאחר. [שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א, הלכה ג]
הבית שמואל מבאר את דברי הרמב"ם ומדבריו ניתן ללמוד שתי הלכות. ההלכה הראשונה שכבר הוזכרה, היא שרק מחמת טרדת הפרנסה מותר להתאחר בשביל לימוד תורה. ההלכה השניה היא שמדברי הרמב"ם עולה, שבמקרה של טרדת הפרנסה אין קצבה לאיחור הנישואין.
מותר להתאחר. כך כתב הרמב"ם. והוא שאין יצרו מתגבר עליו. והרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל פריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בן עזאי שחשקה נפשו בתורה. והרמב"ם משמע דסבירא ליה באמת אין קצבה לדבר, אלא בן עזאי שחשקה נפשו בתורה היה לו היתר לבטל פריה ורביה אף על גב דהיה לו אפשר לישא אשה ולא יהיה לו טרחא משום מזונות, והיינו מה שכתב המחבר בסעיף אחר זה. אבל אדם אחר צריך לישא אשה כשלא יהיה טרחא בשביל מזונות, אבל אם יהיה טרחא בשביל מזונות ויצרו אינו מתגבר עליו מותר להתאחר כל זמן שאין יצרו מתגבר עליו ואין קצבה לדבר. [בית שמואל (על שולחן ערוך), אבן העזר, הלכות פריה ורביה סימן א, אות ה]
וכן מבאר בדברי הרמב"ם המעשה רוקח.
הרי זה מותר להתאחר. כבר כתבתי בשם הרא"ש זכרונו לברכה, דאין קצבה לדבר ובלבד שיקיים מצות פריה ורביה. ונראה שכן דעת רבינו שהרי לא פטר אלא למי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי דווקא 3. [מעשה רוקח (על הרמב"ם), הלכות אישות, פרק ט"ו]
הטעם שנתן הרמב"ם להיתר לאחר את הנישואין בשביל תלמוד תורה הוא שהעוסק במצות תלמוד תורה פטור ממצות פריה ורביה. המהר"ם שיק תמה על דברי הרמב"ם ושאל כיצד ייתכן שבשביל תלמוד תורה ייפטר אדם ממצוה האמורה בתורה, שכן הלומד שלא על מנת לעשות ראוי לו שלא נברא?
אמנם מטעם חשש ביטול תורה שפיר דמי, דהרי פסק כן הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות [הלכה ב-ג] דאפילו רק חושש וירא שיתבטל מותר לו להתאחר, ואם חשקה נפשו בתורה מותר לו לבטל לגמרי. והרמב"ם נתן טעם לזה משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובאמת טעם זה קשה לי עליו, וכי העוסק במצוה יהא פטור מכל מצות האמורות בתורה? וכן הקשה בירושלמי פרק קמא דשבת סוף הלכה ג', וכי לית ליה לרבי שמעון, דאמר כגון אנו שעסוקים בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין, הלומד על מנת לעשות וכו' והלומד שלא על מנת לעשות ראוי לו שלא נברא? ומה שתירץ שם דטעמיה דרבי שמעון דזה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון, זה לא שייך כאן. והכי מסקינן במועד קטן דף ט עמוד ב, דמצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים צריך ומחוייב לבטל מן התורה ולעשות המצוה. [מהר"ם שיק, בראשית, מצוה א, פריה ורביה]
מתוך קושיה זו מבאר המהר"ם שיק את דברי הרמב"ם– פריה ורביה היא מצוה היכולה להיעשות על ידי אחרים ולכן אין חיוב לפסוק מדברי תורה כדי לעשותה.
וצריך לומר דפריה ורביה אפשר להתקיים, דעיקר הטעם למלא וליישב העולם. וזה המתיק בן עזאי ביבמות (סג עמוד ב) בלשונו "אפשר לעולם להתקיים על ידי אחרים". ולכך בבן עזאי שחשקה נפשו ואינו פוסק ומבטל לעולם מדברי תורה, אין צריך לבטל מדברי תורה ולישא אשה ואינו מחוייב לפסוק מדברי תורה לעולם. אמנם באחרים דלפעמים מבטלים ומפסיקין, ואם כן חל עליהם אז לישא. ולכך פסק הרמב"ם דכל זה אם אינו ירא וכו', אבל אם ירא שיתבטל על ידי זה מדברי תורה שוב בודאי תלמוד תורה עדיף. ולפי זה הכוונה ברמב"ם כמו שכתב הבית שמואל בסימן א סעיף קטן ה, דמותר להתאחר אפילו לעולם עד שיפסק החשש והיראה הנזכרת לעיל, ושפיר פסק הרמב"ם. ולשון "העוסק במצוה פטור" אינו עיקר הטעם, אלא הטעם משום כל חפצים לא ישוו בה [כדאיתא במועד קטן שם], דהיינו באפשר על ידי אחרים.
מתוך דברי המהר"ם שיק עולה שאפילו בחור שיצרו לא גובר עליו, אם פסק מלימוד התורה עבור ענין אחר- מתחייב מיד לישא אשה. זאת מכיון שההיתר להתאחר הוא עבור לימוד התורה בלבד ולא עבור עיסוק אחר.
הפוסקים שנתנו קצבה לדבר
עד עתה עסקנו בדברי הרמב"ם שפסק שאין קצבה לדבר. אך לעומתו היו מן הפוסקים שנתנו קצבה לדבר. את דבריהם למדו הפוסקים מתוך פירוש רש"י לדברי רבא בגמרא העוסקת בגיל הנישואין. נביא את הגמרא ואת פירושו של רש"י. בתחילה מביאה הגמרא את דברי רבא, אשר נשנו גם בברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל–
אמר רבא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, עד כ' שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו. [תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט עמוד ב]
ובהמשך הסוגיא מביאה הגמרא שוב את דברי רבא–
אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה 4. [קידושין, דף ל עמוד א]
רש"י מביא שני פירושים לדברי רבא. הפירוש הראשון מבאר שכוונת רבא היא שעל האב להוכיח את בנו ולדבר אל לבו דברי מוסר כדי שישא אשה. מצוה זו מוטלת על האב כאשר בנו בן שש עשרה שנים, ועד שיהיה בן עשרים ושתים.
אדידך על צוארי דבריך. בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך השיאו אשה. משיתסר. שנין הגיע זמן לכנוס, ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו. [פירוש רש"י, על דברי רבא, קידושין דף ל עמוד א]
פירושו הראשון של רש"י מעורר קושיה גדולה, שכן רבא עצמו פסק שאחרי עשרים שנה אדם שלא נשא אשה נמצא בקללה והקדוש ברוך הוא אומר עליו תיפח עצמותיו. אם כן איך יתכן שרבא סותר את דבריו ומאחר את גיל הנישואין לעשרים ושתיים ואף לעשרים וארבע? על כן פירושו הראשון של רש"י אינו עיקר בדברי רבא, אלא פירושו השני-
לשון אחר– "אדידך על צוארי דבריך"- בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות. ואיזה זמנו? משיתסר ועד עשרים ותרתין, בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות, ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט. וזה עיקר. [פירוש רש"י על דברי רבא, קידושין, דף ל עמוד א]
בדרך זו מבאר רש"י גם את מחלוקת התנאים רבי יהודה ורבי נחמיה שכבר נחלקו בימיהם בהלכה זו, כשדרשו את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי, פרק כב, פסוק ו).
כתנאי- חנוך לנער על פי דרכו. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה. [תלמוד בבלי, קידושין, דף ל עמוד א]
ומפרש רש"י את דברי התנאים-
על פי דרכו. דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו. ואיזוהי נערותו? רבי יהודה ורבי נחמיה כו'. [רש"י, קידושין, דף ל עמוד א]
מכל מקום, אף על פי שרש"י הביא פירוש שני ועיקרי בדברי רבא, תמהו הפוסקים על פירושו הראשון. מתוך תמיהתם, הם הסיקו שכיוון שדברי רבא הראשונים דיברו באדם שמהרהר בנשים שחייב לישא אשה עד גיל עשרים, בהכרח שדבריו האחרונים מדברים במי שיצרו לא גובר עליו שיכול לאחר לגיל עשרים ושתיים ואף לגיל עשרים וארבע. מכאן למדו הפוסקים קצבה ללימוד התורה במי שיצרו לא גובר עליו. נלמד את דברי השי למורה על השולחן ערוך.
לא יעבור מכ' שנה. נכתב בצדו עיין בהקדמת פרי חדש, יורה דעה, שבן כ"ב שנים היה כשנשא אשה ומשנתו היה כ"ב ונקי. ונראה לי שמשום שנפשו חשקה בתורה היה ועל כן נתאחר. ומה דאמרו קדושין למאן דאמר משיתסר ועד עשרים ותרתי, הוא כפירוש השני שברש"י שם, וכן קיימא לן ביורה דעה סימן ר"מ. [שי למורה (על שולחן ערוך), אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ג]
השי למורה מבאר את דברי השולחן ערוך– "בשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה", שהם כפירושו השני של רש"י והם עיקר. פירושו הראשון של רש"י דיבר במי שחשקה נפשו בתורה ויצרו לא גובר עליו, שמותר להתאחר עד לגיל עשרים ושתים. ערוך השולחן נתן גם הוא קצבה לאותו לימוד, והקצבה היא עד שישער שמלא כריסו בתורה. בתוך דבריו מובאים גם דברי הים של שלמה, שכתב קצבה לדבר עד גיל עשרים וארבע כדברי הגמרא. נביא את דברי ערוך השולחן.
מיהו, מי שיודע בעצמו שאם ישא אשה לא יהא לו אפשרות ללמוד תורה שיצטרך לטרוח במזונות אשתו ובניו והוא בן עשרים שנה, אינו חיב לישא אשה אם אין יצרו מתגבר עליו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה [רמב"ם]. ואף על גב דעוסק בתורה אין לו לפטור עצמו ממצוות, מכל מקום מצות פריה ורביה דהוא זכר ונקיבה יש לו עדיין זמן לקיים והוי כמצוה שאינה עוברת דמצות תלמוד תורה דוחה אותה. ועד מתי יעסוק בתורה כשאין יצרו מתגבר עליו? עד זמן אשר ישער בנפשו שמילא כריסו בתורה ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל [לבוש 5]. ויש מי שאומר דבאמת אין קצבה לדבר, אבל העיקר לדינא כמו שכתבתי. ויש אומרים דהשיעור הוא עד כ"ד שנים ולא יותר (ים של שלמה, פרק קמא דקידושין). ואם אפשר לו ללמוד גם אחר שישא מחוייב לישא אשה ואחר כך ילמוד תורה בטהרה [שם]. [ערוך השולחן, הלכות פריה ורביה, סימן א, אות יג]
גם החפץ חיים נתן קצבה לאותו הלימוד, והיא עד שנת העשרים וחמש-
ואם עוסק בתורה ומתיירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות מותר להתאחר. ועל כל פנים לא יותר מן כ"ה שנה. ונוהג בכל מקום ובכל זמן. [ספר המצוות הקצר- לחפץ חיים, חלק המצוות עשה, מצוה מג]
אינני יודע מהיכן שאב החפץ חיים את דבריו. אפשר לומר שכוונתו היא לסוף שנת העשרים וארבע שהיא תחילת שנת העשרים וחמש. ייתכן גם שהדבר נבע משיקול דעתו, שכן בדורו ראה מציאות בה הגברים נלקחים לצבא להשתתף במלחמות עקובות מדם 6, וצרות רבות מתרגשות על העם היהודי 7. כדי שגם אדם הלומד תורה יספיק להביא בנים לעולם בצעירותו, נתן החפץ חיים קצבה ללימוד והגביל אותו לכל היותר לגיל עשרים וחמש.
מקורות נוספים לעיון
- טור, אבן העזר, הלכות נישואין, סימן א (הובא בספרינו בפרק גיל הנישואין בהלכה).
- כנסת הגדולה, הלכות איסורי ביאה, טור, סימן א, הלכה יג.
- תשובות הר"מ מינץ, סימן מ"ב.
הערות שוליים