המושג 'צבא' הנידון בפרק זה כולל בתוכו שני יסודות מהותיים. היסוד הראשון, הוא השירות למען הציבור- היוצא לצבא מחוייב בעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים, ולהקריב מזמנו ומכוחותיו על מנת לשרת את הציבור. יסוד זה נוגע גם בתחומים שמעבר לשירות בצבא. נכללים בו אחריותו של היחיד על החלטות הציבור וכל שירות אחר אותו מחוייב לתת היחיד למען הציבור בשעת הצורך. היסוד השני הוא האפשרות שהאיש המתגייס לצבא יצא למלחמה וישתתף בקרב בו יהיה נתון בסכנת נפשות. שני יסודות אלה נכונים לגבי כל צבא- בין אם מדובר על צבא העם אשר מתגייס במצב חירום להגנת הארץ, ובין אם מדובר על צבא מקצועי המתאמן גם בימות שלום. בין אם מדובר על חיילים שהתגייסו לצבא במסגרת של חובת גיוס, או בחיילים שבחרו להתגייס ומקבלים משכורת על מילוי תפקידם 1.
הגיל ממנו יכול האיש לצאת לצבא
לפני שנבוא לברר את הקשר בין גיל הנישואין לצבא, נבאר מהו הגיל ממנו יכול האיש לצאת לצבא ואת הטעמים לדבר.
בשני מקומות בתורה מוזכר גיל היציאה לצבא. המקום הראשון הוא בספר במדבר. בתחילת חומש במדבר הקדוש ברוך הוא מצווה את משה ואהרן למנות את בני ישראל. הגיל ממנו מצווים משה ואהרן להתחיל למנות הוא גיל עשרים-
מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן. [ספר במדבר, פרק א פסוק ג]
מכאן למדו רבותינו שהגיל בו אדם יוצא לצבא למלחמת ארץ ישראל הוא מעשרים ומעלה-
כל יצא צבא. מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים. [רש"י, במדבר פרק א פסוק ג]
מלמדנו רבי טוביה בן רבי אליעזר במדרש לקח טוב, שהאיש נמנה עם פקודי הצבא רק לאחר שמלאו לו עשרים שנים שלמות-
מבן עשרים שנה ומעלה. שאין שנת עשרים מן המנין. [לקח טוב (פסיקתא זוטרתא), פרשת במדבר, פרק א, פסוק ג, דף פא עמוד ב]
המקום השני בו מוזכר גיל היציאה לצבא הוא בספר שמות בפרשת כי תשא. כאשר הקדוש ברוך הוא מצוה את משה לקחת מבני ישראל מחצית השקל תרומה לה', הוא מצוה עליו לקחת את התרומה רק מאנשים בני עשרים שנה ומעלה-
כל הָעֹבֵר על הפְּקֻדִים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. [שמות, פרק ל, פסוק יד]
גם מפסוק זה למדו רבותינו שהגיל ממנו יוצא האיש לצבא הוא מבן עשרים ומעלה
מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים. [רש"י, שמות, פרק ל, פסוק יד]
השפתי חכמים מבאר שהתורה חזרה פעמיים על דין זה, כדי ללמדנו שגם במלחמת החובה 2 וגם במלחמת הרשות לא יצא בצבא פחות מבן עשרים
מדכתיב מבן עשרים שנה, למה לי כל העובר על הפקודים, אלא למדך כאן וכו', כלומר להכי נקט לשון פקודים להודיע שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא, דמצינו לשון פקודים גבי חיל כדכתיב (במדבר, לא, יד) ויקצוף משה על פקודי החיל, וכתיב (שמואל א יג טו) ויפקוד שאול את העם, ופירושו של קרא כך הוא, כי תשא את ראש בני ישראל לצאת בצבא המלחמה יהיו מבני כ' שנה ומעלה. ואם תאמר למה לי להורות שאין פחות מבן עשרים וכו', הא כבר הודיענו זה בספר במדבר (א, ג) דכתיב 'מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא', ויש לומר דהוה אמינא דוקא במלחמת חובה הקפיד הקרא אבל לא במלחמת הרשות, לכן כפל הענין שאף במלחמת הרשות אינו יוצא כי אם מבן עשרים שנה ומעלה. [שפתי חכמים, שמות, פרק ל, פסוק יד]
וכן כתב החזקוני, בספר במדבר-
מבן עשרים שנה ומעלה. לפי שבאותו זמן ראויין לצאת ולבא בצבא המלחמה, מכאן אמרו רבותינו: בן עשרים לרדוף. [חזקוני, במדבר, פרק א, פסוק ג]
וכן כתב הגאון רבי אליהו מוילנא בפירושו לפרקי אבות, ובוארו דבריו בביאורים לפירוש הגר"א בשם מילי דאבות ורש"י–
בן כ' לרדוף. כמו שכתוב (במדבר, א, ג) "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא וגו'" [פירוש הגר"א לפרקי אבות, פרק ה, משנה כא]
ובביאורים לפירוש הגר"א כתב בשם מילי דאבות ורש"י
כתב מילי דאבות זכרונו לברכה, בן עשרים לרדוף, רוצה לומר להלחם, וכאמרו (ויקרא, כו, ח) "ורדפו מכם חמשה מאה", "וירדוף עד דן" (בראשית, יד, יד), זה דרך הלוחמים, וכאמרו "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל". וכתב רש"י זכרונו לברכה, מלמד שאינו יוצא למלחמה פחות מבן עשרים, עד כאן לשונו. [ביאורים לפירוש הגר"א, אבות, ה, כא, אות קי]
זכר לכך שהלכה זו קוימה בצבאות ישראל שגוייסו מימות משה והלאה מצאנו בספר דברי הימים. אמציהו בן יואש מלך יהודה היה מלך אשר בתחילת מלכותו עשה הישר בעיני ה'. רק לאחר שחזר מנצח מהמלחמה הראשונה שיצא אליה, שהיתה מול אדום, גבה ליבו והוא סר מאחרי ה' 3. על כך שבתחילת מלכותו בטרם ניצח את אדום, הלך אמציהו בדרך התורה, מעיד ספר דברי הימים
וַיַּעַשׂ הישר בעיני ה' רק לא בלבב שלם: ויהי כאשר חזקה הממלכה עליו ויהרג את עבדיו המכים את המלך אביו: ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צִוָּה ה' לאמֹר לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות כי איש בחטאו ימותו. [דברי הימים ב, פרק כה, פסוקים ב-ד]
כאשר נערך אמציהו למלחמתו הראשונה- בזמן שעוד הלך בדרך התורה- גייס רק חיילים מבן עשרים שנה ומעלה. וכך נכתב בספר דברי הימים
וַיִּקְבֹּץ אמציהו את יהודה ויעמידם לבית אבות לשרי האלפים ולשרי המאות לכל יהודה ובנימן ויפקדם למבן עשרים שנה ומעלה וימצאם שלש מאות אלף בחור יוצא צבא אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה. [דברי הימים ב, פרק כה, פסוק ה]
מכאן זכר וראיה לקיומה של הלכה זו בימי המלכים שעשו הישר בעיני ה'.
טעם לכך שאדם אינו יוצא למלחמה פחות מבן עשרים, מצאנו בדברי הרמב"ן
כל יוצא צבא בישראל. "מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה. שאו את ראש כל עדת בני ישראל (פסוק ב), כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין 4", לשון רש"י. ואפשר שהיה הטעם הזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו בן עשרים לרדוף. [רמב"ן, במדבר, פרק א, פסוק ג]
טעם זה העתיק גם המלאכת שלמה על פרקי אבות
בן עשרים לרדוף. כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בראש פרשת במדבר סיני, כל יוצא צבא בישראל- מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ' שנה. ואפשר שיהיה הטעם בזה, בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו בן עשרים לרדוף, עד כאן. [מלאכת שלמה, אבות, פרק ה, משנה כא]
ברצוני לבאר שדברי הרמב"ן שאין אדם יוצא בצבא פחות מבן עשרים מפני שעדיין אינו חזק למלחמה, מדברים בחוזק נפשי. אף על פי שבחור בן שמונה עשרה סיים את התפתחותו הגופנית 5, הוא עדיין לא סיים את התפתחותו הרגשית והשכלית. מדברי המהר"ל שיובאו בהמשך הפרק עולה כי השכל הקר והחושב הוא תכונה שמתפתחת במלואה אצל האדם רק בגיל עשרים. אחרי גיל עשרים האדם מסוגל לצאת למלחמה ולעמוד בלחץ הנפשי והרגשי שחווה הלוחם בשדה הקרב, ולנתק את רגשותיו ממראות המלחמה. לפני גיל זה, האדם עדיין רגשי ואינו מסוגל לנתח בשכל קר את המציאות ולשלוט ברגשותיו. על כן אינו יוצא למלחמה- לא למלחמת הרשות ולא למלחמת המצוה.
בדרך זו, נוכל להבין גם את דברי רב סעדיה גאון אשר ביאר את הסיבה לכך שנערים שטרם מלאו להם עשרים שנה לא נענשו בחטא המרגלים, שעניינו היה פחד מפני המלחמה לכיבוש ארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא גוזר על עם ישראל בחטא המרגלים- "ובניכם אשר לא ידעו היום טוב וָרע המה יבאו שמה ולהם אתננה והם יירשוה" (דברים, פרק א, לט). ומבאר רב סעדיה גאון את פירוש המילים 'טוב ורע'
טוב ורע. טוב ורע בעניני מלחמה. [פירוש רב סעדיה גאון, דברים, פרק א, פסוק לט]
למדנו מדברי רב סעדיה גאון, שלפני גיל עשרים שכלו של האדם עדיין אינו בשל לגמרי לשקול ולנתח את ענייני המלחמה, ועל כן לא נענשו נערים שטרם מלאו להם עשרים שנה בחטא המרגלים. הרמב"ן כותב פירוש נוסף למילים "כל יוצא צבא"
אבל יתכן שיהיה פירוש כל יוצא צבא, כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא צבא, וכן 'לצבא בעבודת אהל מועד' (להלן ח, כד), 'ישוב מצבא העבודה' (שם כה), 'במראות הצובאות אשר צבאו' (שמות, לח, ח) וכן 'צבא השמים' (דברים, ד, יט), 'וכל צבאם צויתי' (ישעיה, מה, יב). [רמב"ן, במדבר, פרק א, פסוק ג]
מפירוש זה למדנו חידוש נוסף- עד גיל עשרים שנה לא נקהלים הנערים בעדה, כלומר אינם נושאים באחריות על הציבור. בדרך זו מבאר הרש"ר הירש שגם לשירות שאינו שירות קרבי הכרוך בלחימה ממש, לא יצא נער שעוד לא מלאו לו עשרים שנה
מבן עשרים וגו' כל יצא צבא בישראל. "צבא" איננו רק חיל מלחמה או שירות מלחמה; אף אין זו ההוראה הראשונה של התיבה (ראה פירושינו בראשית, ב, א). דבר זה ברור ממקומות שונים; והשווה: "כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (להלן ד, ג), "לצבא צבא לעבד" וגו' (שם כג)- וכן מקומות אחרים שם, שהתיבה מורה בהם על עבודת הלויים באהל מועד- וכן להלן ח, כד, כה. ברור מכל המקומות האלה שזו הוראת "צבא": המון הסר למשמעת מפקד כדי לעשות את עבודת הכלל, או עבודה הנעשית על ידי המון זה. וגם כאן אין צורך לומר, שמדובר בשירות מלחמה. אלא "יצא צבא בישראל" הוא כל אדם המחוייב בשעת הצורך לצאת מחייו הפרטיים כדי להתגייס לעבודת הציבור; הוה אומר: אדם שהציבור יכול להתחשב בו לצורך ביצוע משימותיו; הרי זה כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה. ולפיכך בפרשת הלויים (להלן פרק ד) לא נאמר "יוצא צבא", אלא "בא לצבא"; שכן כל חיי הלויים הם קודש לעבודת הכלל. [פירוש רש"ר הירש, במדבר, פרק א פסוק ג]
טעם נוסף לכך שאדם יוצא לצבא המלחמה רק מבן עשרים שנה ומעלה מצאנו בדברי ה"כלי יקר"
ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה, כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואף על פי שלפעמים יש בן חיל בפחות מך' שנה, מכל מקום לא בגבורת איש יחפוץ ה' כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן ך' מצד היותו בר עונשין בבית דין של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו, וכל פחות מבן כ' מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו. [כלי יקר, במדבר, פרק א, פסוק ג]
עד כאן בארנו מהו הגיל ממנו יכול האיש לצאת לצבא וחלק מהטעמים לדבר. כעת נביא טעם נוסף לכך שהאיש יוצא לצבא רק מבן עשרים שנה ומעלה, והוא החיוב המוטל על האיש לשאת אשה לפני גיל עשרים.
החיוב לשאת אשה לפני היציאה לצבא
טעם נוסף לכך שאדם יוצא לצבא רק מגיל עשרים שנה ומעלה, מצאנו בדברי המחזור ויטרי תלמידו של רש"י
בן עשרים לרדוף. אני מקובל, "לרדוף"- אחר מזונות אשתו ובניו. שהרי נשא בי"ח ויש לו בנים ממנה. ולי נראה, "לרדוף"- אחר המלחמת ארץ ישראל. דבן י"ח נשא אשה וצריך להיות נקי עם ביתו שנת י"ט. שנאמר (דברים כד) נקי יהיה לביתו וגו'. ובשנת כ' ירדוף אחר המלחמה ולא יהיה עוד נקי. וכן מוכיח בריש ספר וידבר. 'מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא', מגיד שאין יוצא פחות מעשרים. ובמה דברים אמורים- במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה- יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. [מחזור ויטרי על פרקי אבות, פרק ה משנה כא]
למדנו מדברי המחזור ויטרי כי האדם חייב לשאת אשה לפני שהוא יוצא לצבא וכן שלא יצא פחות מבן עשרים. המחזור ויטרי גם אמר בסוף דבריו שבמלחמת המצוה יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. נראה לי לבאר בסייעתא דשמיא, שאין המחזור ויטרי חולק על רש"י ואומר שיצא האיש למלחמת המצוה גם לפני גיל עשרים, אלא מדבר על ציווי התורה "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". כוונתו היא שאחרי עשרים לא יהיה עוד האיש נקי לביתו ממלחמת המצוה שנה אחת, אלא יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. אך לפני עשרים, שאינו יוצא בצבא בלאו הכי, יהיה נקי לביתו עד שנתו העשרים. דבר זה למדנו גם בביאורים לפירוש הגר"א בשם רבינו יצחק בן רבי שלמה מטולידו
וזה לשון רבינו יצחק, ויש מפרשים בן עשרים לרדוף במלחמה, שכיון שנשא אשה שנת י"ח ושמח שנת י"ט עם אשתו כדכתיב (דברים, כד ה) "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", ושנה כ' יכול לצאת למלחמה והיינו דכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא", עד כאן לשונו. [ביאורים לפירוש הגר"א, אבות, פרק ה, משנה כא]
טעם לכך שאדם צריך לשאת אשה לפני שיצא לצבא מצאנו בדברי החפץ חיים. החפץ חיים חי במזרח אירופה בשנים ה'תקצ"ח (1838)- ה'תרצ"ג (1933). בימיו הנהיגו השלטונות ברוסיה גיוס חובה לכל בחור, וגם היהודים נאלצו להתגייס לצבא הרוסי. שירות החובה נמשך עד גיל עשרים ושש וגרם תקלות רבות בחיים היהודיים, ביניהן דחיית גיל הנישואין בגלל השירות בצבא. בתגובה כתב החפץ חיים שני קונטרסים לבני דורו. הקונטרס הראשון נקרא "דבר בעתו" ובו מדבר החפץ חיים על החובה להשיא את הבנים בגיל שמונה עשרה, לפני שהם מתגייסים לצבא. הקונטרס השני נקרא "גדר עולם" ובו מדבר החפץ חיים על חינוך הבנות ומבאר גם את החובה להשיא את הבנות משהגיעו לפרקן. דברי החפץ חיים נאמרו אמנם על צבא של מדינה זרה בו משרתים יהודים, אך היסודות המובאים בדבריו מהותיים ונכונים גם לגבי צבא יהודי הנלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. נביא את דברי החפץ חיים בקונטרס "דבר בעתו".
באתי לעורר לאותם אנשים אשר אינם רוצים להשיא בניהם משהגיעו לפרקם כשהם בני שמונה עשרה שנה לכתחלה, כמאמר התנא באבות וכמו שנפסק ב"אבן העזר" סימן ב- פן יצטרך ללכת לצבא. ובאמת אדרבה מחמת זה הטעם גופא יש לנו היום למהר הנשואין מהדורות שלפנינו, כי פן לא יוכל לקיים אחר כך את מצות העשה של פריה ורביה ויצטרך להמתין עד שיהיה בן עשרים ושש שנה, ומי יודע את מספר ימי חייו, ופן ימות ערירי חס ושלום. וכבר ידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות (דף סב עמוד ב) שמי שאינו מקיים פריה ורביה הוא כאלו שופך דמים וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, עיין שם עוד כמה ענינים.
בפשטות נראה לבאר שהחפץ חיים מדבר על הסכנה שבמלחמה ועל החשש שהאדם יהרג במלחמה בטרם יביא בנים לעולם. אבל נוכל לפרש גם בדרך אחרת ולהבין שדבריו של החפץ חיים נובעים מתוך עקרון הלכתי כללי יותר, האומר שאחרי גיל עשרים חוששים למיתה אצל כל אדם- ללא קשר לגיוס לצבא. עקרון הלכתי זה מובא בדברי רבי יוסף רפאל חזן בספרו חקרי לב על אבן העזר, בסימן א'. אביא כאן את החלקים הנוגעים בנושא ואשתדל לבארם, והרוצה להעמיק ולעיין יוכל לקרוא את הסימן במלואו בספר חקרי לב.
נתתי לבי לבאר בחיוב עשה דפריה ורביה, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא ממתין, מכאן ואילך אומר תיפח עצמותיו, כמו שכתב הטור אבן העזר (סימן א), וכתב הרמב"ם בהלכות אישות (טו, ב), וזה לשונו: כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. והדבר קשה- איך ביטל העשה? כיון דבידו לקיים העשה עד שימות, נמצא שאין ביטול העשה כי אם בשעת מיתתו? [חקרי לב, לרבי יוסף רפאל חזן, אבן העזר, סימן א]
החקרי לב מבין שדברי הרמב"ם על ביטול מצות עשה מתייחסים לביטול פריה ורביה ולא לביטול גדר של קדושה והרהורי עבירה 6. מקשה החקרי לב על דברי הרמב"ם– הלא אדם יכול להביא ילדים לעולם כל חייו, ואם כן רק בשעת מיתתו הוא ביטל מצות עשה ולא מגיל עשרים? החקרי לב מנסה לענות על שאלתו
וסבור הייתי לומר שכוונת דבריו במה דעובר ומבטל עשה, היינו נמי כשמת ואין בידו לקיים עוד, וקא משמע לן דקודם עשרים שנה אם מת ולא קיים אינו נענש שביטל העשה.
אולי נאמר שכוונת הרמב"ם היא שביטול מצות עשה היא רק לאחר שמת- אם האדם מת לפני גיל עשרים אמנם לא קיים פריה ורביה, אך לא יענש בבית דין של מעלה על ביטול מצות עשה, מפני שבית דין של מעלה לא מענישים פחות מבן עשרים. אך אחרי גיל עשרים, אם אדם מת וטרם נשא אשה- ייענש בבית דין של מעלה לאחר מיתתו על ביטול מצות עשה. אך החקרי לב מקשה על הבנה זו ממצות ברית המילה.
וכי תימא הרי כתב הרמב"ם בהלכות מילה (א, ב) דמשהגדיל ולא מל את עצמו, בכל יום מבטל מצות עשה ואינו חייב כרת עד שימות. ולפי מה שכתבנו קשה איך כתב דבכל יום מבטל מצות עשה, כיון דבידו לקיים, ואם מל את עצמו יום אחד קודם מיתתו- קיים העשה.
במצות ברית המילה כתב הרמב"ם שמשהגדיל ולא מל עצמו, בכל יום מבטל מצות עשה, כלומר כל יום הוא עבירה בפני עצמה ללא קשר לשעת המיתה. גם אם ימול עצמו לפני מיתתו, עדיין חייב על כל יום שעבר עליו כשהוא אינו מהול. אם כך, לא נוכל לפרש את דברי הרמב"ם בהלכות פריה ורביה "הרי זה עובר ומבטל מצות עשה" רק בחיוב לאחר המיתה. אלא נצטרך לבאר, שכל יום שהאדם אינו נשוי אחרי גיל עשרים הוא עבירה בפני עצמה, בדומה לאדם שאינו מהול. על קושיא זו עונה החקרי לב ומחלק בין מצות ברית המילה למצות פריה ורביה.
הא לא קשיא, דהתם שאני דכתיב 'וביום השמיני ימול'. וגם דהמילה אות היא שהוא יאודי, וכדכתיב 'והיה לאות ברית ביני וביניכם', ועל כן הצריך שיהיה נימול מיד כשהגדיל, מה שאין כן כאן בעשה דפריה ורביה. ואדרבא, מדכתב לענין חיוב כרת דאינו חייב עד שימות, שמע מינה דכל שבידו לקיים עד יום מותו אין הביטול כי אם עד יום מותו, והכא נמי דכוותא.
מצות ברית המילה כוללת בתוכה שני חלקים- מצות המילה והאות. דברי הרמב"ם שהאדם מבטל מצות עשה כוונתם לביטול האות, ולכן כל יום הוא עבירה בפני עצמה. אך על ביטול מצות המילה יענש האדם בכרת רק לאחר שימות, וכן לגבי מצות פריה ורביה. אם כך, נשארנו בקושייתנו הראשונה- במצות פריה ורביה אין אות כלשהוא, או סיבה שתחייב את האדם להביא ילדים מיד אחרי גיל עשרים, ונמצא שיבטל את המצוה אם לא ישא אשה רק לאחר שימות. אם כן מהי כוונת הרמב"ם בדבריו "הרי זה עובר ומבטל מצות עשה"? לאחר חקירה ארוכה, מגיע החקרי לב אל העקרון ההלכתי שאין "חזקת חי" לאדם במצות ברית המילה ובמצות פריה ורביה. "חזקת חי" היא ההנחה שאדם בחיים כל עוד לא התברר לנו אחרת.
והנכון הנראה לי ליישב לזה הוא דבקיום עשה דפריה ורביה וכרת דמילה לא מהני 'חזקת חי' מידי להפטר מעשה או מכרת, דאם איתא להא יתבטל העשה דפרו ורבו וכרת דמילה, דלעולם לא יקיימו עשה זה וכרת דמילה, כיון דבידם לקיים בכל ימיהם ומדין 'חזקת חי' אין חייבין לקיימם מיד, וגם אם מתו אין להם עונש כלל כיון דחזקה מדברי תורה, וכל ספק אוקי אחזקתיה, ואם כן כרת דמילה איך יתכן, דלמה יומת- מה עשה? וכן בעשה דפרו ורבו שמענישין בבית דין של מעלה עד שנאמר לחזקיהו כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא מפני ביטול פרו ורבו איך יתכן? כי על כן על כרחך דמדגלי קרא בעשה דפריה ורביה שמע מינה דלא חש כלל לחזקת חי מריבוי הכתוב, ומינה נפיק דמעת שחל החיוב דהיינו מכ' שנה ואילך חל החיוב של עשה דפרו ורבו עליו, כיון דחזקת חי לא מהני כלל בעשה זה, וכל יום שאינו נושא אשה עובר ומבטל עשה דפרו ורבו, אלא דאם לבסוף נשא אשה והוליד בנים- קיים העשה ונענש בידי שמים על הזמן שעבר שביטל העשה, ואם מת אז היה מבטל העשה לגמרי.
למדנו מדברי רבי יוסף רפאל חזן שאחרי גיל עשרים חוששים למיתה אצל כל אדם. לכן על כל יום שאדם לא נשוי אחרי גיל עשרים הוא נענש בידי שמים- אלא אם יעשה תשובה- וכל יום הוא עבירה בפני עצמה. כמו כן, אם מת האדם בטרם נשא אשה ייענש בשמים גם על כך שביטל מצות עשה של פריה ורביה לגמרי.
זכות האשה והבנים מסייעת לאדם בשעת הסכנה
טעם נוסף לכך שאדם צריך לשאת אשה לפני שיצא לצבא ויעמוד מול אפשרות של סכנת נפשות, כותב החפץ חיים בקונטרס "דבר בעתו". שוב יש לציין, כי הדברים נאמרו על שירות בצבא זר אך הם נכונים לגבי כל מקום בו האדם עלול לבוא לידי סכנה ומכאן שהם נכונים גם לגבי צבא ישראלי.
מלבד כל זה ידוע דמזלא דבי תרי עדיף לכמה ענינים, ובפרט אם יהיה להם בנים, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות (דף סד) על הפסוק: "ובנים לא היו להם"- הא אם היה להם בנים לא מתו; אף שהיה להם עוד עוון אש זרה, סיע להם העוון גם כן להענש. מכל זה נלמד לכל מקום סכנה שמסיע זה העוון גם כן. [מתוך קונטרס "דבר בעתו"]
דברי החפץ חיים, מבוססים על הגמרא במסכת יבמות, העוסקת בנדב ואביהוא בני אהרן הכהן שמתו בהקריבם אש זרה לפני ה' ביום חנוכת המזבח. עליהם אומרת התורה
"וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם". [במדבר, פרק ג פסוק ד]
את משמעות הפסוק ביאר בתלמוד הבבלי אבא חנן בשם רבי אליעזר ואמר שהמבטל מצות פריה ורביה נענש במיתה בידי שמים
אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: חייב מיתה שנאמר 'ובנים לא היו להם', הא היו להם בנים- לא מתו. [תלמוד בבלי, יבמות, דף סד עמוד א]
למדנו מדברי החפץ חיים שעוון ביטול מצות פריה ורביה מסייע לאדם להיענש בשעת הסכנה, וכן להיפך זכות האשה והבנים מצילה את האדם בשעת הסכנה. כך מצאנו גם בגמרא במסכת יבמות המלמדת שהאשה היא כחומה לאיש ובזכותה הוא ניצל מן הפורענות. כך היו חכמי ארץ ישראל מלמדים את תלמידיהם, שהאיש השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה
במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה-דכתיב: (איוב ו) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, בלא חומה- דכתיב: (ירמיה לא) נקבה תסובב גבר. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף סב עמוד ב]
ואמר רבא בר עולא שהאיש השרוי בלא אשה שרוי גם בלא שלום
רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְךָ ולא תחטא.
את דברי הגמרא מבאר המראה יחזקאל בפירושו על הפסוק בספר דברים- "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים, כד ה).
כי יקח אשה חדשה וכו', דעל ידי הזיווג מרויח ג' דברים. חדא- שיש לו שלום מהיצר הרע, כמו שכתוב וידעת כי שלום וכו'. ועוד- שמאריכין לו בשביל אשתו ובניו אפילו כשמתחייב למקום, ולזה אמרו שבלא אשה שרוי בלא חומה. ועוד- שמוחלין לו על עונותיו כמו שכתבנו לעיל בפרשת אמור על פסוק והוא אשה בבתוליה כו' והוא רחום יכפר כו'. וזה שכתוב כי יקח אשה כו' לא יצא בצבא, שפטור ממלחמות היצר הרע שהיא המלחמה החזקה, ולא יעבור עליו לכל דבר, אם נגזר עליו איזה פורעניות מוחלין לו בשביל אשתו ובניו, וגם נקי יהיה לביתו שיהיה נקי בלא חטא שמוחלין לו עונותיו. [מראה יחזקאל, דברים, שערי צדק – חידושי אגדה לחתונה, פרשת תצא]
הנישואין- מסגרת רוחנית ורגשית לאיש הצבא
החפץ חיים לימד את בני דורו כי הנישואין הם מסגרת רוחנית ורגשית החיונית ליהודי המשרת בצבא זר, כדי שיוכל לעמוד בקשיים העומדים בפניו ובנסיונות בהם הוא נתקל בחיי הצבא-
ועתה נבאר את דברינו גם מן המושכל: כי הנה ידוע שענין נשואין שנצטוינו בתורה היא תועלת גדולה לכמה ענינים, כי מלבד מה שמקיים בזה מצות עשה של "פרו ורבו", עוד היא עוזרת לאדם בכמה ענינים, כי אם יש לו חטים- היהיה כוסס חטים?! ואם יזדמן לו פשתים- האם יהיה פשתים לובש?! וכדומה, והאשה עוזרת לאדם ומכינה לו את ענין מאכלו וכל כהאי גונא, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ביבמות דף סג), ומי צריך יותר לעזר הזה כמו האיש אשר עתותיו משועבדים לעבודת הצבא? וגם יהיה לו בנקל להנצל על ידה ממאכלות אסורות, וכידוע הכל בכור הנסיון. גם היא מצלת לאדם מן החטא וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות, שהשיב רבי חייא: דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא [הרהור עבירה, כפירוש רש"י שם]. ואם כן יש לנו לדון קל וחומר באלף אלפים: אם התנא רבי חייא שהפליגו חכמינו זכרונם לברכה בשבחו (בבבא מציעא, פרק חמישי, עין שם)- אמר שמצלת אותו מן החטא, אנן מה נענה אבתרה אם נתעכב מלהשיא את בנינו אשה כשיגיעו לפרקם? ואפשר גם לבוא לידי אסור ממש במשך הזמן הרב שלא יהיה בביתו. אבל אם יראה כל אדם להשיא את בנו אשה תכף כשיגיע לפרקו אז עוונותיו מתפקקין, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שם, וכמו שפירש שם המהרש"א, שהוסר ממנו תכף עוון הרהור עבירה; ואז אפילו יצטרך ללכת לצבא אחר כך, גם כן לא יתגבר עליו עוד יצרו כל כך אחר כך. ולבד כל זה אם ישיא לבנו אשה וכל שכן אם יהיה לו ממנה בנים קדם שילך לצבא, יהיה מקושר בכל הנהגתו לאנשי ביתו ומשפחתו ועל ידי זה לא יסור אפלו זיז כל שהוא מדרך אבותיו, כי תמיד יצפה לבוא לאנשי ביתו ומשפחתו כמקדם. ואם הקדוש ברוך הוא יזמין לו שם איזה רווח, יהיה זה משומר אצלו עד שיביאו אל ביתו; לא כן אם ילך רווק בצבא, עלול מאד לבוא על ידי זה לכמה דברים נשחתים, כי אינו מוכרח לבוא לביתו ואין לו ממי להתביש, ופעמים מרגיל את עצמו על ידי זה לכמה דברים מתועבים חס ושלום ומיאש את עצמו ממשפחת אבותיו ומלבוא אליהם; ואפלו אם בא אל ביתו לפעמים בכלות ימי עבודתו, קשה לו מאד להפריש את עצמו מהדברים שהורגל בזה זה זמן רב. ואף שנמצא כמה פעמים שרווק בא לביתו גם כן איש צדיק וישר במדותיו, אף על פי כן על מה שעלול להיות דברתי, כפי מה שאנו רואים בכור הנסיון, ולא לחנם אמרו חכמינו זכרונם לברכה: על שלשה הקדוש ברוך הוא מעיד ואחד מהם הוא רווק הדר בעיר ואינו חוטא. על כן אם אדם רוצה שיתנהג בנו בדרך הישר ולחוס עליו בזה ובבא, יראה להשיא אותו כשיגיע לפרקו, ולפום צערא אגרא. [מתוך קונטרס "דבר בעתו" לחפץ חיים]
החפץ חיים מנה בדבריו אופנים שונים בהם האשה מסייעת לאיש בשמירת צביונו הרוחני במהלך השירות בצבא זר. שניים מתוכם נראים נכונים גם בצבא ישראלי הבנוי על פי דיני התורה. ראשית, האשה מצילה את האדם מהרהורי עבירה שהם מכשול רוחני העומד בפני איש הצבא היוצא למלחמה. שנית, אדם אשר הותיר מאחוריו אשה ובנים שאליהם קשורה נפשו, לא יבזבז את כספו על דברים אסורים. כמו כן לא יתפתה אחר נשים זרות או מעשים מכוערים אפילו אם יהיה רחוק מביתו לחודשים ארוכים, אלא ידבק בדרך אבותיו מתוך מחויבות אמיתית לשוב אל בני ביתו ולהנהיגם בדרך התורה. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בצבא הקיים כיום במדינת ישראל, אשר אינו מחוייב לדיני התורה ומעמיד את החייל בן התורה בנסיונות קשים מדי יום ביומו. הדברים מגיעים לכך שלעיתים חיילים שהתגייסו לצבא שומרי מצוות לא עומדים בנסיונות ומסיבות שונות עוזבים את אורח החיים היהודי. מתוך דברים אלה, אנו למדים עד כמה הנישואין הם מסגרת רוחנית ורגשית חיונית לחייל בצבא הישראלי.
מהר"ל- מדוע אדם חייב לשאת אשה לפני שיצא לצבא
בדברי המהר"ל מצאנו הסבר גופני, נפשי ורוחני לכך שאדם מחוייב לשאת אשה בן שמונה עשרה, ויכול לצאת לצבא מגיל עשרים רק לאחר שכבר נשא אשה.
ואמר בן עשרים לרדוף- פירושו לרדוף את אחרים, כי עד עשרים שנה אינו קל לרדוף, פירוש שהוא רודף את אחר ולמשול עליו. ולפיכך אצל מלחמה שיש לו לאדם לרדוף אחר שונאיו ולמשול עליהם, דכתיב (ויקרא כו) ורדפו מכם חמשה מאה וגו', איכה ירדוף אחד אלף וגו', אין האדם יוצא למלחמה לרדוף עד שהוא בן עשרים שנה כי אז האדם מבקש לנצח ולמשול על אחר וזה הוא דווקא כאשר הוא בן עשרים שאז מתחדש בו כח שהוא מבקש למשול, כי כאשר הגוף הוא בשלימות גידול שלו אז הצורה היא בשלימות ואין הצורה מוטבעת בחומר כמו שהיה קודם זה הצורה מוטבעת בחומר, עתה יש לה משפט הצורה. וכמו שהגוף הוא בשלימות כאשר הוא בן שמונה עשרה שנים כך הצורה היא בשלימות כאשר הוא בן עשרים שנה. [מהר"ל, בפירוש 'דרך חיים' על פרקי אבות, פרק ה משנה כא]
ה"צורה" אליה מתכוון המהר"ל היא השכל הקר והחושב המסוגל להתגבר על הרגשות. כל עוד האדם עוד לא הגיע לגיל עשרים "הצורה מוטבעת בחומר", רוצה לומר שהשכל הרוחני עוד לא שולט לגמרי ברגשות ובגוף אלא טבוע בתוך הגוף. אך בגיל עשרים "הצורה" היא בשלימות והשכל מסוגל למשול בגוף וברגשות. מתוך דברים אלה ניתן להבין גם את המשך דברי המהר"ל מדוע אין בית דין של מעלה מענישים את האדם כלל עד גיל עשרים. המהר"ל מסביר מדוע החופה קודמת למצות המלחמה שחלה רק בגיל עשרים
וזהו אמרם (קידושין כט, ב) כי השם יתברך ממתין לאדם עד עשרים שנה, אם לא נשא אשה אומר תיפח רוחיה, כי בן עשרים שנה הצורה היא בשלימות וראוי שישא אשה שיהיה האיש צורה לאשה. ומה שאמרו כאן כי בן שמונה עשרה לחופה- כי החופה רק התחלת הנשואין, ובאלו שתי שנים ראוי שתהיה החופה שהיא התחלה בלבד ולכך אמרו בן שמונה עשרה שנים לחופה. מכל מקום לענין העונש אינו נענש רק אחר שהוא בן עשרים ונשלמה הצורה וראוי שיהיה צורה לאשה, ומפני כי הצורה היא בשלימות כאשר הוא בן עשרים והצורה מבקשת למשול על הכל, כי דבר זה נמשך אחר הצורה בודאי שהרי כתיב באיש (בראשית ב) 'והוא ימשול בך', הרי האיש נמשל לצורה ראוי אליו הממשלה וזה שאמר בן עשרים לרדוף.
אשתדל לבאר את דברי המהר"ל. כדי לצאת למלחמה צריך האדם להיות שלם. לשלימות זו נדרשים שני תנאים. התנאי הראשון הוא שישלים עצמו באשה. השלמה זו מתחילה בגיל שמונה עשרה שאז הגוף הוא בשלימות אך השכל עדיין מוטבע בחומר ולכן עדיין בית דין של מעלה לא עונשים את האדם וגם אינו יכול לצאת לצבא. התנאי השני הוא שהצורה תהיה בשלימות, כי אז יוכל האדם למשול על אויביו. על דרך זו נאמר "והוא ימשול בך"- כוונתו שהאיש הוא השכלי יותר משני בני הזוג ולכן הוא המושל ומנהיג את ביתו. תנאי זה שהצורה תהיה בשלימות מתקיים בגיל עשרים, ואז יכול האיש לצאת לצבא המלחמה ונענש בבית דין של מעלה על עוונותיו. כדי להכין האיש לצאת לצבא בגיל עשרים ולשאת באחריות על מעשיו כלפי שמיא, הוא חייב לשאת אשה בן שמונה עשרה. זאת על מנת שיוכל לנצח את יצרו כשיגיע לגיל עשרים, וכדי שיוכל לצאת למלחמה כאדם שלם בלא חטא ולמשול על אויביו. המהר"ל ממשיך ומסביר מדוע בית דין של מעלה לא מענישים את האדם עד גיל עשרים.
ולפיכך בית דין של מעלה אין מענישין עד שהוא בן עשרים, כי אין בית דין של מעלה מענישין עד שהצורה של אדם בשלימות בלתי מוטבעת בחומר, כי כך ראוי לבית דין של מעלה שהכל אצלם בשלימות בלתי מוטבע בחומר, ומאחר שהכל הוא בשלימות אצלם אין מענישין את האדם עד שהוא בריה שלימה בצורתה. אבל בית דין של מטה שאין הכל אצלם בשלימות רק התחלת שלימות, וכאשר האדם בן שלש עשרה אז התחלת איש ומענישין את האדם.
בית דין של מעלה הוא רוחני לגמרי, בלתי מוטבע בחומר, והכל אצלם בשלימות. לכן דנים את האדם בשמים רק לאחר שהגיע בעצמו למעלת השלימות הרוחנית והוא מסוגל למשול בחומר.
שכר האיש הנלחם מלחמת המצוה בלב שלם
התורה צוותה על האדם לשאת אשה לפני שיצא למלחמת המצוה. המלחמה היא דבר קשה ומר ומרחיקה את האדם מאשתו ובניו אל הלא נודע שבשדה הקרב והקושי הנפשי הוא גדול ועצום. אך הבטיחה לנו תורתינו הקדושה שאם ילחם האדם את מלחמת המצוה בלב שלם, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה. וכך כתב הרמב"ם
ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה: וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם', ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו', והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם': וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא. שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך' 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך'. [רמב"ם, שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ז, הלכה טו]
נראה לי לבאר בסייעתא דשמיא את דברי הרמב"ם שהנלחם בלב שלם יבנה לו בית נכון בישראל, על פי מה שאמר המדרש תנחומא על המיילדות העבריות שמסרו נפשן על הצלת כלל ישראל כאשר הפרו את ציווי פרעה להמית את הבנים הנולדים לבני ישראל במצרים. שכרן של המיילדות על מסירות הנפש שלהן עבור כלל ישראל כתוב במפורש בפסוק
"ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים" [שמות, פרק א, פסוק כא]
ומבאר המדרש תנחומא מה היה שכרן של המיילדות העבריות יוכבד ומרים
ומה פרע להן הקדוש ברוך הוא? ויעש להם בתים (שמות א, כא). בתי כהונה ובתי לויה ומלכות. יוכבד נטלה כהונה ומלכות שכרה, משה ואהרן. ומה נטלה מרים שכרה? חכמה שנאמר הן יראת ה' היא חכמה (איוב כח, כח), העמיד ממנה בצלאל שהיה חכם, ואמלא אותו רוח אלהים. [מדרש תנחומא (בובר), פרשת ויקהל, סימן ה]
המוסר נפש עבור כלל ישראל זוכה לגדולה ומזרעו יצאו אנשי מעשה שיושיעו את כלל ישראל.
אם באנו לקיים מצוה גדולה וחשובה זו של עזרת ישראל מיד צר ומלחמת ארץ ישראל עלינו לקיימה לפי הלכותיה ככל שעולה בידינו. אם נקיים את ציווי התורה "והיה מחניך קדוש" אז יקויים בנו מאמר הכתוב "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך" (דברים, כג, טו).
מקורות נוספים לעיון
- רא"ם, במדבר, פרק א פסוק ג.
- אברבנאל, פרשת במדבר, פרק א פסוק ג, השאלה השישית.
- העמק דבר, במדבר, פרק א פסוק ג.
- רש"י, דברים, פרק ב פסוק טז.
- פירוש רבינו אברהם אבן עזרא (הארוך) על התורה, שמות, פרק ל, פסוק יג.
- עזרא, פרק ג, פסוק ח.
- דברי הימים א, פרק כג, פסוקים כד-כז.
- דברי הימים ב, פרק לא, פסוק יז.
- מדרש החפץ (לרבי זכריה בן שלמה הרופא), במדבר, סימן א, אות ה.
- מדרש הגדול (לרבי דוד בן רבי עמרם העדני), במדבר, פרק א, פסוק ג.
- פירושי רבינו יצחק בן רבי שלמה מטולידו על מסכת אבות, פרק ה משנה כג, דיבור המתחיל 'בן עשרים לרדוף'.
הערות שוליים