פרק זה עוסק בגיל ההתבגרות. גיל ההתבגרות ביהדות מתחיל משעה שהנער והנערה מתחייבים במצוות התורה בבית דין של מטה- כאשר האיש בן שלוש עשרה והאשה בת שתים עשרה. הוא נמשך עד גיל עשרים, בו גם האיש וגם האשה לוקחים אחריות מלאה על מעשיהם ומתחייבים בעונשין בבית דין של מעלה. כמו שכבר הובא בפרקים הקודמים, התורה מתייחסת להתפתחותו השכלית, הרגשית והגופנית של האדם בגיל ההתבגרות הלכה למעשה, ודוחה את החיוב במצוות מסויימות עד לגיל בו האדם ראוי לעשותן. ראינו זאת במצות הנישואין, במצות המלחמה ובהלכות מכירה. בתחילת פרק זה, נביא שוב ביתר הרחבה מקורות העוסקים בתחילת גיל ההתבגרות.
תחילת גיל ההתבגרות
כבר הבאנו שהאיש מתחייב במצוות מבן שלוש עשרה שנה ויום אחד, הלכה למשה מסיני. המהרי"ל מלמדנו שגם חיוב האשה במצוות מבת שתים עשרה שנה ויום אחד הוא הילכתא (הלכה למשה מסיני). כמו כן, כל השיעורין- פרקי הזמן המבוארים בתורה שבעל פה- גם הם הילכתא.
אלא העיקר מכח הילכתא כמו כל שיעורין דהילכתא נינהו, וכן בן ט' לביאה, ובן י"ב לנדרים, וי"ג לעונשים, ועשרים לשערות, ול"ו דהוי רוב שנותיו לסריסות, ובאשה בת ג', ובת י"א, ובת י"ב, כל הני הילכתא נינהו ככל שיעורין דאורייתא. [שו"ת מהרי"ל, סימן נא]
את הסיבה לכך שנערה מתחייבת במצוות כבר מגיל שתים עשרה שנים, בעוד הנער מתחייב בהן רק מגיל שלוש עשרה, מלמדת הגמרא במסכת נדה. המשנה שבתחילת הסוגיא שבפרק חמישי, עוסקת בשאלה מאימתי נדריהם של הנער והנערה קיימים. שם מובאת דעתו של רבי, שנפסקה להלכה-
בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימין. [תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מה עמוד ב, משנה]
לעומת זאת, על הנער אומר רבי–
בן י"ג שנה ויום אחד, נדריו קיימין.
רב חסדא מבאר בהמשך הסוגיא, שאת הסיבה לכך שהנערה ממהרת להתפקח יותר מהנער למד רבי מסיפור בריאת האשה בספר בראשית, שבו נאמר-
וַיִּבֶן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה וַיְבִאֶהָ אל האדם. [בראשית, ב, כב]
ומבאר רב חסדא–
אמר רב חסדא, מאי טעמא דרבי? דכתיב 'ויבן ה' אלהים את הצלע', מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש. [תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מה עמוד ב]
למדנו אם כן, שגיל ההתבגרות מתחיל אצל הנער בגיל שלוש עשרה, ואצל הנערה בגיל שתים עשרה. בגיל זה הם מתחייבים במצוות ובעונשים בבית דין של מטה, אך בבית דין של מעלה עדיין אינם מתחייבים עד גיל עשרים. נביא להלן מקורות מן התורה לכך שבית דין של מעלה מענישים את האדם רק מגיל עשרים. נביא גם את דברי הרמב"ם שביאר שהלכה זו היא 'קבלה'- הלכה למשה מסיני שניתן ללמוד אותה גם מן המקרא.
אין בית דין של מעלה עונשין עד גיל עשרים
מן התורה
המקום הראשון בתורה ממנו ניתן ללמוד שבית דין של מעלה עונשים רק אחרי עשרים נמצא בספר שמות בפרשת כי תשא. הקדוש ברוך הוא מצוה את משה לקחת מבני ישראל מחצית השקל כופר נפש כדי שלא יינזקו כאשר הוא פוקד אותם-
וידבר ה' אל משה לאמר: כי תִשָּׂא את ראש בני ישראל לִפְקֻדֵיהֶם ונתנו איש כֹּפֶר נפשו לה' בִּפְקֹד אֹתָם ולא יהיה בהם נגף בִּפְקֹד אֹתָם. [שמות, פרק ל, פסוקים יא-יב]
עניינה של תרומה זו היא כפרת עוונות והיא נלקחת רק מאנשים בני עשרים שנה ומעלה-
כל הָעֹבֵר על הפְּקֻדִים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה': העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשֹׁתֵיכֶם. [שמות, פרק ל, פסוקים יד-טו]
מדבריו של הקדוש ברוך הוא למשה אנו למדים כי הזקוקים לכפרה הם רק בני עשרים שנה ומעלה. מכאן ניתן ללמוד שאין בית דין של מעלה מענישים את האדם עד גיל עשרים. וכך מבאר החזקוני–
מבן עשרים שנה ומעלה. אבל פחותים מעשרים אינם נענשים בדיני שמים ואינן צריכין להביא כפרה. [חזקוני, שמות, פרק ל פסוק יד]
מקור נוסף בתורה נמצא בספר במדבר. התורה מספרת על חטא המרגלים בו מרדו בני ישראל בקדוש ברוך הוא ולא רצו להיכנס לארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא מעניש את בני ישראל ונשבע שכל המורדים בו מיוצאי מצרים ימותו במדבר. במעמד זה אומר הקדוש ברוך הוא שהעונש הוא רק לחוטאים מבן עשרים שנה ומעלה.
במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי. [במדבר, פרק יד פסוק כט]
כעבור ארבעים שנה של נדודים במדבר, לפני שבני ישראל עומדים להיכנס אל הארץ המובטחת, באים בני השבטים ראובן וגד ומבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי. משה חושש שהם חוזרים בשנית על חטא המרגלים, מוכיח אותם על כך וחוזר על דברי הקדוש ברוך הוא-
ויחר אף ה' ביום ההוא וישבע לאמר; אם יראו האנשים הָעֹלִים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מִלְאוּ אחרי. [במדבר, פרק לב, פסוקים י-יא]
הרמב"ם מבאר שהלכה זו היא 'קבלה'- הלכה למשה מסיני 1 שניתן ללמוד אותה גם מן המקרא 2, וכן שאין הבדל בהלכה זו בין האנשים לנשים.
וכבר ביארנו שבית דין עונשין את האיש הגדול והאשה הגדולה בעדים והתראה וכל מה שכבר נתבאר. ואם לא ידעו בית דין ולא הענישום או שלא נתבררה העדות, הרי עוונם כתוב אצלו יתעלה עד שיעניש את העושה על מעשהו כפי שידוע לו ובמה שמחייבת חכמתו, אלא שקבלנו בקבלה שאין ה' מעניש בכרת אלא אחר עשרים שנה ואין הבדל בזה בין הזכרים לנקבות. [פירוש המשנה להרמב"ם, סנהדרין, פרק ז, משנה ד]
וכן כתב גם המאורי אור בפירושו על פרקי אבות בשם רבינו יצחק בן רבי שלמה מטולידו, שאין בית דין של מעלה מעניש בכרת ובמיתה בידי שמים עד עשרים שנה-
וכתב רבינו יצחק זכרונו לברכה- ומכל מקום אינו נידון במיתה בידי שמים ולא בכרת אלא מעשרים שנה ואילך, כמו שמצינו בדור המדבר שלא נגזרה גזירה על פחות מבן כ', עד כאן לשונו. [פירוש מאורי אור על פרקי אבות, פרק ה משנה כא, דיבור המתחיל "בן שלוש עשרה למצוות"]
נמצא אם כן, שהלכה זו נמסרה למשה מסיני ושבין אנשים ובין נשים פטורים מכרת ומיתה בידי שמים עד גיל עשרים. הלכה זו הובאה בתלמוד הבבלי, בתלמוד הירושלמי ובמדרש, ונביא להלן מספר מקורות. בחלק מהמקורות נראה שחכמינו זכרונם לברכה בחרו ללמד הלכה זו דווקא מתוך דברי אגדה, אך אין פירוש הדברים שהיא עצמה דברי אגדה, שכן זו היא הלכה שנמסרה למשה מסיני כשם שלמדנו.
מן התלמוד הבבלי
בתלמוד הבבלי מצאנו מספר מקורות העוסקים בהלכה זו. המקור הראשון הוא מהגמרא במסכת שבת. הגמרא דורשת את הפסוק בנבואת ישעיה-
"כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" [ישעיה, פרק סג, פסוק טז]
וכך דורש רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן–
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן– מאי דכתיב 'כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך'? לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. [תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פט עמוד ב]
אברהם לא ילמד זכות על בניו אלא יצדיק עליהם את הדין. מכיון שיראה הקדוש ברוך הוא שאברהם לא מלמד עליהם זכות, יאמר את הדבר ליעקב- שמתוך שהצטער בגידול בניו הוא אוהב אותם יותר ויבקש עליהם רחמים.
אמר, אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה- בניך חטאו. אמר לפניו- רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך.
מכיון שיראה הקדוש ברוך הוא שאברהם ויעקב אינם מלמדים זכות על בניהם, יאמר את הדבר ליצחק כדי שילמד זכות על בניו-
אמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק- בניך חטאו לי. אמר לפניו- רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך?
אז גם יחשב יצחק את שנותיו של האדם וימצא שמתוך שבעים שנה הוא יכול לחטוא רק שתים עשרה וחצי שנים. אם כן, נמצא שרוב שנותיהם של בני ישראל נקיות מחטא. וכך יחשב יצחק-
ועוד- כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם- שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו, פשו להו חמשין.
בעשרים שנותיו הראשונות של אדם הוא אינו מתחייב בעונש על מעשיו בבית דין של מעלה. נמצא שנותרו חמישים שנה בלבד. כך מבאר רש"י–
דל עשרין דלא ענשת להו. שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקדוש ברוך הוא אלא מכ' שנה ומעלה, דכתיב (במדבר יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי.
הגמרא ממשיכה בחישובו של יצחק-
דל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא.
מתוך חמישים השנים שנותרו, חצי מהן הם לילות בהם ישנים בני ישראל- נמצא שנותרו רק עשרים וחמש שנים. מהן ינכה יצחק עוד שתים עשרה וחצי שנים של תפילה, אכילה ובית הכסא. כך נותרות רק שתים עשרה וחצי שנים בהן יכלו בני ישראל לחטוא. אז יאמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא- אם אתה לא מוכן לסבול את כל השנים הללו הטל חצי מהן עלי, ואם גם חצי אינך מוכן לסבול הרי שכבר מסרתי נפש בעקידה.
אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו- פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תרצה לומר כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך.
אז יקלסו בני ישראל את יצחק אבינו. אך יאמר להם יצחק שלקדוש ברוך הוא הם צריכים לקלס ויראה להם את הקדוש ברוך הוא בעיניהם.
פתחו ואמרו כי אתה אבינו. אמר להם יצחק- עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקדוש ברוך הוא. ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים- 'אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך'.
דברי אגדה אלה מופלאים וסתומים, אך למדנו מתוכם שאין בית דין של מעלה מענישים את האדם עד עשרים שנה.
ישנם עוד שני מקורות מן התלמוד הבבלי להלכה זו. מקורות אלה אינם עוסקים בבני אדם אלא במלאכים שהם שכלים רוחניים בעלי בחירה חופשית, ובאליהו הנביא זכור לטוב המשמש שליח בית דין של מעלה. אף על פי שמקורות אלה אגדיים והלכה זו לא מוזכרת בהם בפירוש, דברי הפרשנים עליהם היו חלק מהדיון ההלכתי בנושא, ועל כן הם מובאים כאן באריכות.
הגמרא במסכת חגיגה מספרת על ארבעה תנאים שמכח מעלתם הרוחנית נכנסו לפרדס. רש"י מבאר שפירוש המילים 'נכנסו לפרדס' הוא שאותם ארבעה תנאים היו יכולים לעלות לרקיע (לחזות מראות רוחניים נשגבים בעיני רוחם) על ידי שם. ארבעת התנאים הם- בן עזאי שהציץ ומת, בן זומא שהציץ ונטרפה עליו דעתו, אלישע בן אבויה שהציץ וכפר בעיקר ונקרא בתלמוד "אחר", ורבי עקיבא שיצא בשלום. על אלישע בן אבויה מספרת הגמרא שכשעלה לשמים על ידי שם, ראה את מטטרון, שהוא מלאך אשר שמו של הקדוש ברוך הוא בקרבו, שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב זכויותיהם של ישראל.
אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר [קהלת ה] אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל. [תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טו עמוד א]
כשראה אלישע בן אבויה את מטטרון יושב, נזכר במה שלמד בבית המדרש- אין למלאכים רשות לשבת לפני הקדוש ברוך הוא, אין ביניהם תחרות, אין להם עורף אלא פנים מארבעת צדדיהם, והם אינם מתעייפים לעולם. אם כך, תמה אלישע בן אבויה, נמצא שלא רק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יושב בשמים אלא גם מטטרון, ושמא גם הוא אלוה?
אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן.
כשראו בבית דין של מעלה שעל ידי מטטרון כפר אלישע בן אבויה בעיקר, הוציאו את מטטרון והיכו אותו שישים מכות של אש, מכיון שאילו היה עומד כאשר ראה את אלישע בן אבויה, לא היה טועה בו שהוא אלוה.
אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה?
אך הנזק כבר נעשה, ואלישע בן אבויה חשב מחשבת כפירה ששגגתה עולה זדון, ועל כך צריך היה להיענש. מיד ניתנה למטטרון רשות למחוק את זכויותיו של אלישע בן אבויה– שכן מי שמאמין בשתי רשויות וכופר בעיקר, מוחקים לו את זכויות המעשים הטובים שכבר עשה. באותה שעה יצאה בת קול מלפני הקדוש ברוך הוא ואמרה, שובו בנים שובבים בתשובה חוץ מאלישע בן אבויה– שידע את כבודו של הקדוש ברוך הוא ומרד בו.
איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר, יצתה בת קול ואמרה [ירמיה ג]: שובו בנים שובבים- חוץ מאחר.
מכיוון ששמע אלישע בן אבויה את בת הקול, הבין שאיבד את חלקו בעולם הבא. אם כך, לכל הפחות יהנה מהחטאים והעבירות בעולם הזה. אז יצא אלישע בן אבויה לתרבות רעה.
אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא, ליפוק ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה.
מסיפור זה למדנו שלמלאכים יש בחירה חפשית, והם נענשים בבית דין של מעלה. בבעלי התוספות, בספר דעת זקנים בשם רבי יהודה החסיד, מבואר מדוע המלאכים לוקים שישים מלקות בבית דין של מעלה, בעוד בני האדם לוקים רק שלושים ותשע מלקות בבית דין של מטה.
כי המלאכים נדונין בדבר קל מפני החכמה יתירה שבהם, כמו שמצינו במטטרון אפקוה ומחיוה שתין פולסי דנורא, מפני שהיה יודע מה בלבו של אדם וכו'. והרב רבי יהודה חסיד אמר טעם למה מלקין למעלה ששים ובית דין שלמטה מלקין ארבעים חסר אחד, לפי שלמטה עונשין מבן י"ג מלקין ארבעים חסר אחד, שלשה פעמים י"ג. ולמעלה אין עונשין כי אם מבן עשרים, ולכן מלקין ששים שהם שלשה פעמים עשרים. [ספר דעת זקנים, בבעלי התוספות, פרשת וירא, דיבור המתחיל "ויבואו המלאכים סדומה"]
מקור נוסף בתלמוד הבבלי עוסק באליהו הנביא זכור לטוב. הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת שאליהו היה נוהג לבוא מהעולם העליון ולהתגלות בישיבתו של רבי. פעם אחת, בראש חודש, המתין רבי לאליהו שיתגלה, אך אליהו לא הגיע.
אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא. [תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פה עמוד ב]
משהתגלה אליהו לבסוף בישיבה, שאל אותו רבי מדוע איחר והתעכב. השיב אליהו שהתעכב מפני שהקים את אברהם אבינו, רחץ את ידיו כדי שיוכל להתפלל, המתין לו שיסיים תפילתו והשכיב אותו שנית. לאחר מכן עשה כסדר זה גם ליצחק וליעקב.
אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב.
שאל רבי את אליהו מדוע אינו מקים את שלושת האבות שיתפללו ביחד? נענה אליהו לרבי ואמר, שבשמים חוששים שמא ירבו האבות בתפילתם ברחמי שמים, ויביאו את המשיח לפני זמנו.
ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה.
הבין רבי את כוחם של שלושה צדיקים העומדים ומתפללים ביחד, ושאל את אליהו האם ישנם בעולם הזה שלושה צדיקים שיכולים לעורר רחמי שמים כאברהם יצחק ויעקב. ענה לו אליהו שרבי חייא ובניו יוכלו לעורר רחמי שמים בתפילתם כמו האבות.
אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? אמר ליה: איכא רבי חייא ובניו.
גזר רבי תענית, והוריד את רבי חייא ושני בניו לפני התיבה להתפלל ולהיות שלוחי הציבור, שכן בתענית הציבור מורידין לפני התיבה שלושה צדיקים. כשהגיע רבי חייא לברכת מחיה המתים שבתפילת שמונה עשרה ואמר משיב הרוח- מיד נשבה רוח, ומשאמר מוריד הגשם- מיד החל לרדת גשם.
גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו, אמר משיב הרוח ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם, ואתא מיטרא.
וכשהגיע רבי חייא למילים "מחיה המתים", רגש כל העולם, שכן רבי חייא יוכל כעת להביא את המשיח בתפילתו. מיד הזדעקו בבית דין של מעלה ושאלו- מי גילה לרבי את הסוד שרבי חייא ובניו מעוררים רחמי שמים כאברהם יצחק ויעקב? משגילו שאליהו מסר את הסוד, הביאוהו והיכו אותו שישים מכות של אש.
כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא. אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? אמרי: אליהו. אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא.
באותו רגע נשלח אליהו למנוע מרבי חייא ובניו להשלים את תפילתם, כדי שלא יבוא המשיח טרם זמנו. בא אליהו ונדמה כדב של אש, נכנס בין רבי חייא ובניו ומנע מהם להשלים את תפילתם.
אתא, אידמי להו כדובא דנורא. על בינייהו וטרדינהו.
מבאר המהרש"א, כשם שביארנו בסיפור הקודם על מטטרון, מדוע נענש אליהו בשישים מלקות של אש, ולא בשלושים ותשע כשם שמענישים בבית דין של מטה.
מחיוה ס' פולסי דנורא כו'. והטעם- כשם שמלקות שלמטה ל"ט, שהוא ג' פעמים י"ג שנות בר עונשין דבית דין שלמטה, כן מלקות דלמעלה ס', שהוא ג' פעמים כ' שנות בר עונשין דבית דין של מעלה. [חידושי אגדות מהרש"א, בבא מציעא, פרק שביעי, דף פה עמוד ב]
מן התלמוד הירושלמי
גם בתלמוד הירושלמי מצאנו מקורות העוסקים בהלכה זו ונביא כאן אחד מהם. התלמוד הירושלמי במסכת ביכורים מלמדנו על המשמעות של הגיל בו נפטר האדם מן העולם-
כהדא דתני: המת לחמשים שנה- מת בהיכרת, לחמשים ושתים- זו היא מיתת שמואל הנביא, לששים- מיתה האמורה בתורה, לשבעים- מיתה של חיבה, לשמונים- מיתה של זקנה, מכאן ואילך חיי צער. [תלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק שני, הלכה א, דף ו עמוד ב]
מבאר רבי אבין בנו של רבי תנחום בר טריפון, היכן רמוז שהמת לחמישים שנה מת במיתת כרת בידי שמים.
רבי אבין בריה דרבי תנחום בר טריפון שמע לה מן הכא- 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' (תהילים צ י), צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתין, נמצאת אומר- המת לחמשים שנה מת בהיכרת.
הפני משה בפירושו על התלמוד הירושלמי מבאר את דבריו-
צא מהן עשרים שנה וכו' נמצאת אומר וכו'. ואף על גב דבמת בחמשים משעה שנולד הוא, מכל מקום מצינו רמז מהמקרא הזה, לפי ששנותיו של אדם שבעים שנה, וצא מהן ך' שנה שאין בית דין שלמעלה עונשין בכרת, שנשתיירו חמשים שעונשין בהן. ואי אפשר לומר שאחר אלו החמשים הוא בכרת, שהרי אלו שנותיו של אדם, אלא לומר לך שהמת בחמשים משעה שנולד, הרי זה כרת מפני שלא חיה אלא כפי השנים שעונשין בהם.
נבאר את הדברים- בדברי דוד המלך בתהילים, האומר ששנותיו של אדם רגיל הן שבעים, ישנו רמז לכך שהמת בחמישים שנה מת בכרת. מכיון שבעשרים השנים הראשונות אדם אינו נענש על מעשיו, נותרו מתוך שבעים שנותיו של אדם רגיל רק חמישים שנים עליהן בית דין של מעלה מענישים אותו. מכיון שחמישים שנים הן סך כל שנות העונשין, הרי שתקופה של חמישים שנה נושאת בחובה משמעות של עונש משמים. על כן אם אדם מת באופן פתאומי בגיל חמישים, הדבר רומז לכך שמת בגלל עונש שהוטל עליו משמים. כאמור, דבריו של רבי אבין בנו של רבי תנחום בר טריפון הם רמז ולא לימוד מפורש. מכל מקום, נמצאנו למדים מן התלמוד הירושלמי שאין בית דין של מעלה עונשים עד עשרים שנה.
מן המדרש
בפרשת קרח מספרת התורה על קרח ועדתו שנחלקו על משה רבינו ורצו גדולה לעצמם. ענשם של קרח דתן ואבירם היה שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, את משפחותיהם ואת כל רכושם. על הסיבה לעונש קשה זה שקיבלו, מלמדנו רבי ברכיה במדרש רבה-
אמר רבי ברכיה: כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלש עשרה. במחלוקתו של קרח, תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית דכתיב 'ונשיהם ובניהם וטפם' (במדבר טז כז), 'וירדו הם וכל אשר להם חיים שְׁאֹלָה' (שם שם, לג). [מדרש רבה, קרח, פרשה יח, סימן ד]
מתוך מדרש זה למד רבינו עובדיה מברטנורא שאין בית דין של מעלה מענישים עד גיל עשרים.
בן עשרים לרדוף. אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות. פירוש אחר, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין בית דין של מעלה מענישין פחות מבן עשרים. [פירוש רבינו עובדיה מברטנורא לפרקי אבות, פרק ה משנה כא]
מבאר התוספות יום טוב מהיכן שאב רבינו עובדיה מברטנורא את פירושו.
בן כ' לרדוף. בפירוש אחר שכתב הרב ברטנורא שאין בית דין של מעלה מענישין פחות מבן כ'. במדרש רבה פרשת קרח. ונראה לי מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ'. [תוספות יום טוב על פרקי אבות, פרק ה משנה כא]
מקור נוסף מן המדרש מצוי בבראשית רבה, שם נדרש הפסוק הראשון בפרשת חיי שרה. פסוק זה מונה את שנותיה של שרה אימנו לאחר שנפטרה מן העולם-
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. [ספר בראשית, פרק כג, פסוק א]
וכך דורש המדרש רבה-
ויהיו חיי שרה מאה שנה. יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים. בת עשרים כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא. [בראשית רבה, סדר חיי שרה, פרשה נח, אות א]
רש"י בפירושו לתורה מבאר את לשון המדרש-
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו- בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע ליופי. [רש"י, בראשית, פרק כג פסוק א]
רבי אליהו מזרחי- הרא"ם, כתב ביאור לפירושו של רש"י על התורה. בפירושו הוא מביא את המקור לדבריו של רש"י.
שהרי אינה בת עונשין. שאין בית דין של מעלה מענישין אלא מעשרים שנה ולמעלה, "דאמר רבי ברכיה: כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ולמעלה, ובית דין של מטה מבן שלש עשרה שנה ולמעלה. ובמחלוקתו של קרח אף תינוקות בני יומן". [רא"ם על התורה, בראשית, פרק כג פסוק א, דיבור המתחיל "שהרי אינה בת עונשין"]
אך הרא"ם מקשה על ההלכה שבית דין של מעלה לא עונשים עד עשרים מתוך פירושו של רש"י במקום אחר ואף מתוך דברי הרמב"ם.
והא דכתב רש"י גבי "וערל זכר אשר לא ימול…ונכרתה"- משהגיע לכלל עונשין, דהיינו מבן שלש עשרה שנה ויום אחד ולמעלה 3, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק ראשון דהלכות ביאה 4: "כל אשה אסורה מן העריות אם היתה מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה, גדול הבא עליה חייב מיתה או כרת או מלקות", וסתם גדול הוא משיגיע לכלל עונשין, כדכתב בפרק שני דהלכות אישות 5.
ומתרץ הרא"ם את הקושיה-
יש לומר, דחייב כרת דקאמר היינו לחייבו בבית דין של מטה מלקות, דכל חייבי כריתות לוקין ונפטרין מידי כריתן אם היה בעדים והתראה והיו מחייבי כריתות.
בדרך שהלך הרא"ם הלך גם רבי שמואל יפה אשכנזי, בפירושו יפה תואר למדרש רבה בפרשת חיי שרה. בתוך דבריו היפה תואר גם מלמדנו שהחיוב בבית דין של מעלה חל על האדם רק משמלאו לו עשרים שנים והוא נכנס לשנתו העשרים ואחת.
בת מאה כבת עשרים לחטא. פירש רש"י בחומש שאינה בת עונשין, משמע משום דאין בית דין של מעלה מענישין אלא מעשרים שנה ומעלה, וכדאמר בפרק רבי עקיבא דל כ' שנין דלא ענשת בהו. וכן בירושלמי פרק שני דביכורים ובפרק הנחנקים. ואף על גב דבת עשרים שלמים כבר נכנסה לכלל עונשין, ושנין דהכא שלמים הם כדלעיל, יש לומר דבת כ' דקאמר 6, היינו בת עשרים מצומצמים, שבאותו הרגע ששלמו העשרים אינה בת עונשין עד שתכנס בשנת כ"א זמן מה. ואם תאמר דמדכתב רש"י גבי "וערל זכר אשר לא ימול…ונכרתה"- משיגיע לכלל עונשין, וכן מדכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות ביאה, משמע דאיכא כרת בבן י"ג, כבר תירץ הרא"ם זכרונו לברכה דהיינו לחייבו בבית דין של מטה מלקות, דכל חייבי כריתות שלוקין נפטרין מידי כריתותן אם היה בעדים והתראה והיו מחייבי כריתות. [פירוש יפה תואר על מדרש רבה, בראשית רבה, סדר חיי שרה, פרשה נח סימן א, דיבור המתחיל (הראשון) "בת מאה כבת עשרים לחטא"]
מדוע אין בית דין של מעלה עונשים עד עשרים
כאשר משה מוכיח את בני ישראל סמוך למיתתו 7, הוא מזכיר להם גם את חטא המרגלים. בתוך דבריו על חטא המרגלים, הוא מזכיר את הסיבה אותה פירש הקדוש ברוך הוא בעת הגזירה לכך שנערים שטרם מלאו להם עשרים שנה לא ייענשו-
וטפכם אשר אמרתם לָבַז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה ולהם אֶתְּנֶנָּה והם יִירָשׁוּהָ. [דברים, פרק א, פסוק לט]
היפה תואר, שבפירושו עסקנו קודם, מבאר לעומק את הסיבה לכך שאדם עד גיל עשרים עדיין לא מסוגל להבחין לגמרי בין טוב לרע.
בת מאה כבת עשרים לחטא. יש אומרים שהטעם שאין נחשב החטא הנעשה בעשרים, מפני שבתוך הזמן הזה ישתנו מזגי בני אדם בכח המגדל בג' רחקיהם וימשכו מעשיהם כפי שנוי מזגיהם אם טוב ואם רע. ואמרו החכמים התמדת זה הוא עשרים שנה, כמו שאמרו זכרונם לברכה 'בן עשרים בה ימות', רצונם לומר באותה התכונה אשר הגיעה בה שנת העשרים בה ישאר עד יום מותו, אבל נשאר מכל מקום ההתלמדות והבחירה שמטה עצמו למה שירצה כפי שכל כל איש וכפי אשר יקרה לו מהגרמים השמימים בגזרתם. הנה יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. [פירוש יפה תואר על מדרש רבה, בראשית רבה, סדר חיי שרה, פרשה נח סימן א, דיבור המתחיל (השני) "בת מאה כבת עשרים לחטא"]
למדנו מדברי היפה תואר שימי הבחרות הם זמן תיקון המידות ובכך נעסוק עוד בהמשך הפרק. נמשיך בדברי היפה תואר–
ואם תאמר, למה לא ינהג זו בבית דין של מטה, שעונשין מי"ג שנה ולמעלה? מפני שאלו היה נוהג ככה היה מתפשט מאד החטא בעולם ואין ממי לירוא. ועל האמת יותר ירא מלחטוא האדם מבשר ודם ולא מהשם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וגזרו על שנת הי"ג בעבור שבזה הזמן יתחיל האדם לעשות פרי ומרגיש בתענוג המשגל וזולתו מהמדות, על כאן דברי האיש ההוא. והאמת שהטעם למה שאין ראוי לענוש בבית דין של מעלה עד עשרים, שעדיין לא עמד טעם דעתו בו, כי האיש בתחלת ענינו עַיִר פֶּרֶא 8. אמנם מה שבית דין של מטה עונשים מבן י"ג יש לומר לפי שכבר יש בו דעת להכיר במה שיענש בפרהסיא, אבל להיות מורא שמים עליו לא יתן לב כל כך עד עשרים.
בדרך זו מבאר גם הכלי יקר בפירושו על התורה, במצות שנת היובל 9. בתוך דבריו הוא גם מלמדנו, ששנותיו העיקריות והמהותיות של האדם הן חמישים השנים שאחרי גיל עשרים, ואותן ראוי למנות כשם שמונים את שנות היובל-
וספרת לך שבע שבתות שנים. טעם היובל כטעם השמיטה, ונוסף על זה יש עוד דברים אחרים בגו. מדקאמר 'וספרת לך', שמע מינה שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם אשר המה על הרוב באים במספר חמשים, כי 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בבית דין שלמעלה, על כן כל מעשיו של אותו זמן נחשבים לבלי מה, לפי שאדם עַיִר פֶּרֶא יִוָּלֵד (איוב יא יב), ועדיין אין אור שכלו שלם להבין במושכלות שלא יטה אשורו מני דרך הישר. ומשם והלאה הוא מתחיל לספור כדי שידע כמה ישאר לו בשנים אשר בהם נבון תחבולות יקנה, וסמא דחיי יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו. לכך נאמר 'וספרת לך וגו", אם תספור לך לטובתך ולהנאתך כדי להוציא כל ימיך בדברים רוחנים, אז 'והיו לך ימי שבע שבתות השנים', רצה לומר יהיו לך לבדך ולא לזרים אתך. אבל אם תכלה בהבל ימיך לאסוף ולכנוס, אז לא לך יהיה הזרע, כי תעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנית ואשר נטעת, כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו, אבל שנת החמשים משנת עשרים שהוא שנת השבעים מיום הוולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו ולא יקצור עוד קצירו ואת ענבי נזירו אשר הבדיל, והסתיר ביום המעשה ומאנו ידיו לנגוע והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו, ואפילו לעצמו לא נתן קל וחומר שלא היה מהנה לאחרים, הנה בזמן ההוא יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו (שם כ כח), והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך, והוא זמן קריאת דרור ועבד חופשי מאדוניו. [כלי יקר, ויקרא, פרק כה, פסוק ח]
מדוע בחור מצווה לשאת אשה לאחר שנתו השמונה עשרה- בטרם סיים את גיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות הוא תקופה מורכבת מכיון שבשנים אלה מתגבר השכל בהדרגה על המידות הבהמיות. עד שהשכל מגיע לבשלות בסוף השנה העשרים, האדם מועד לחטוא ואין לו שליטה מלאה על מעשיו. הדבר תמוה, מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את האדם באופן שיהא מועד לחטוא בבחרותו? אלא שכך גזרה חכמתו העמוקה ואין לנו השגה בדבר. כך מבאר הרד"ק בפרשת נח את שבועת הקדוש ברוך הוא- שלא יכה עוד את כל חי- כי גלוי וידוע לפניו יתברך שיצר לב האדם רע מנעוריו-
כי יצר לב האדם רע מנעוריו. קראו יצר לפי שנוצר עמו, ואמר 'מנעוריו' כי יצר הרע הוא באדם קודם יצר הטוב, כי אין בו יצר טוב בפועל עד שיגדל ויקנהו מעט מעט, כמו שאמר 'וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' (איוב יא), פירש עיר פרא הוא האדם שנולד, והוא נבוב בלא לב כלומר בלא שכל, ואחר כך ילבב כלומר קונה לב מעט מעט. וכיון שיצר האדם רע, כי כן ראיתי בחכמתי לברא אותו, כי כן צריך לפי טבע המציאות, הוא חוטא ברוב- אם לא אחד מני אלף, לפיכך לא אוסיף עוד להכות את כל חי בעבורו כאשר עשיתי. [רד"ק, בראשית, פרק ח, פסוק כא]
מכיון שגיל ההתבגרות הוא זמן התגברות השכל על הנפש הבהמית, זהו גם הזמן לתיקון המידות וקניית ההרגל בפעולות הטובות ובמחשבות הטובות. הסיבה לכך היא שאחרי גיל עשרים טבעו של האדם ותכונותיו שרכש בימי בחרותו נשארים עמו עד יום מותו. כך מבאר רבי שלמה בן יהודה אבן גבירול בהקדמה לספרו תיקון מידות הנפש.
"השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון". ודע כי כל מדות האדם אשר תראנה בו בימי הבחרות והזקנה הם בימי הילדות והנערות, ואם בו כח להראותם אלא בכח ולא בפועל, וכמו שאתה רואה מקצת הנערים נראה בהם מדת הבושת ומקצתם העזות ומקצתם מהם נוטים אחר התאוה ומקצתם אל המעלות הטובות ומקצתם אל הרעות, ואלה והדומה להם ממדות הנפש הבהמית. וכאשר יגיעו לימי הבחרות, תגבר ותראה חזקת הנפש הדברנית וכחה בפעולה ותשיב כל פעליה אל העצה הנכונה והמחשבה הטובה בתיקון המדות, מפני שאין ממנהג הנפש הבהמית לתקנם. ודברינו זה אף על פי שהוא מדרך המופת כבר נחלטהו מן הקבלה מדברי שלמה עליו השלום שאמר: 'גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו' (משלי, כ יא). אך הנערים אשר גברה עליהם הנבלות אפשר להעתיקם אל הדרך הטובה, וכמו שהביאו משל מתיקון הסעיף קודם שיגדל, וכשישוב אילן יקשה לתקנו ולהעתיקו, ועל כן אתה רואה רוב בני אדם בעת זקנתם אינם נעתקים ממה שהיו בו בימי בחרותם, כאשר הם נעתקים רוב בני אדם מעת הנערות אל עת הבחרות אל המנהג הטוב, וזה כי: חנוך לנער על פי דרכו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: בן עשרים בה ימות. [אבן גבירול, ספר תיקון מידות הנפש, בהקדמה, אפלטון]
מתוך דברי רבי שלמה אבן גבירול נוכל להבין מדוע ציוותה התורה על האדם לשאת אשה לפני גיל עשרים- לפני שסיים לגמרי את התבגרותו. חיי הרווקות הם תקופה בה האדם חסר אחריות על אדם אחר זולתו. מעבר לכך, יצרו של הרווק מתגבר עליו ומפילו בהרהורים רעים ובעבירות אחרות של ראיה, דיבור ומעשה. אורח חיים זה מטביע את חותמו על נפש האדם. אם לא יתקן את מידותיו וישא אשה בבחרותו כדי לנתב את יצרו למקומות בונים ומועילים, הרי שהטביע בעצמו ובנפשו את הרגל הרהורי העבירה ושאר העבירות שרווק רגיל בהן, וכן את חוסר הרצון לקחת אחריות. דבר זה נלמד גם מתוך דברי רבינו המאירי בפירושו לפרקי אבות-
בן כ' לרדוף. כלומר שאם לא נשא אשה עד כאן יהא רודף לישא ולא ימתין עוד בשום פנים, שלא ישתקע בהרהורים רעים ובמעשים מגונים, כמו שאמרו בפרק א' דקידושין (כט עמוד ב) בן עשרים בה ימות. [בית הבחירה למאירי, מסכת אבות, פרק ה משנה כא]
הסדר בו לוקח האדם אחריות בגיל ההתבגרות- מעגלים מתרחבים
התורה מצווה על האדם לקחת אחריות במעגלים מתרחבים. המרכז הוא האדם עצמו והאחריות שהוא לוקח על חייו. אחריות זו מוטלת על כתפי האדם קמעא קמעא מגיל חמש שנים, שאז יש בו כבר קצת דעת, ועד שנתו השמונה עשרה. בפרק זמן זה עליו ללמוד תורה ולהרגיל את נפשו בפעולות הטובות ובמצוות. כך מבאר רבינו המאירי בפירושו לפרקי אבות-
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. וכונת המאמר לחלק שנות האדם לזרז האבות ללמדם ספר בעתם הראוי, וצירף בו המקריים הנמשכים בפרקי הזמן מצד הטבע. והוא שאמר בן חמש שנים למקרא, יש מפרשים להכניסו לבית הספר לאותיות, ומכל מקום יש מפרשים שבן שלש שנים לאותיות, ומצאו להם סעד במדרש (תנחומא סדר קדושים ובמדרש רבה סדר ויקרא שם) שדרשו דרך צחות והערה בפסוק 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם וכו' וערלתם ערלתו את פריו' (ויקרא יט כג), בפריה של תורה הכתוב מדבר, כהא דאת אמר 'נֹצֵר תאנה יאכל פריה' (משלי כז יח), ורמז בה שהעץ הוא הולד וביאה הארץ הוא יציאתו אל אויר העולם, ואמר שכל שלש שנים ערלה ובשנה הרביעית קדש הלולים, כלומר כשישלמו הג' שנים ויכנס לרביעית הקדישהו לה' ללמדו אותיות. ואמר אחר כך 'ובשנה החמישית… להוסיף לכם תבואתו' שיהיו מוסיפין בלמודו ויכניסוהו למקרא. בן עשר שנים למשנה, רצונו לומר משניות בלא גמרא. בן י"ג למצות, כלומר שאז הוא גדול וחייב במצות, וסמכוהו במדרש מדכתיב 'עם זו יצרתי לי' (ישעיה מג כא)- ז"ו בגימטריא י"ג. בן ט"ו לתלמוד, רצונו לומר לשנות הגמרא והוא התלמוד. [בית הבחירה למאירי, מסכת אבות, פרק ה משנה כא]
המעגל השני שעליו מצווה התורה את האדם לקחת אחריות, הוא המעגל הזוגי והמשפחתי. אחריות זו מוטלת על האדם החל מסוף שנתו השמונה עשרה, כמו שכבר התבאר. המעגל השלישי של האחריות נופל על כתפי האדם מגיל עשרים. לאחר שנשא האדם אשה, ישב עמה שנה והמשיך להשלים את נפשו בלימוד התורה עד גיל עשרים, הוא יכול לרדוף אחר המצוות, לצאת למלאכתו לפרנסת אשתו ובניו, לצאת למלחמת המצוה ולהתמודד עם האחריות על כלל ישראל המוטלת על כתפיו. כל זאת מתוך קדושה וטהרת המחשבה. זהו המעגל השלישי של האחריות, אותו מקבל האדם על עצמו רק משנכנס לשנתו העשרים ואחת, וזהו למעשה סוף גיל ההתבגרות. דברים אלה ניתן לסמוך על דברי המדרש רבה בשתי גרסאותיו. המדרש רבה דורש את דברי הנביא ירמיה בספר איכה.
"טוב לגבר כי ישא עֹל בנעוריו" [איכה, פרק ג, פסוק כז]
וכך דורש המדרש רבה את דברי הנביא ירמיה.
טוב לגבר כי ישא עֹל בנעוריו- עול תורה, עול אשה, עול מלאכה. [איכה רבה (וילנא), פרשה ג, אות ט]
ובגרסה אחרת במדרש רבה נאמר-
טוב לגבר כי ישא עֹל בנעוריו- עול תורה, עול אשה, עול מלכות. [איכה רבה (בובר), פרשה ג, אות כז]
הנה מצאנו סדר לעול אותו צריך לשאת הנער בנעוריו. וכן מצאנו גם בדברי המדרש שמואל על פרקי אבות.
ואחר אשר האדם זה לו עשרים שנה בעסק הלימוד, אחר כך צריך שיעסוק בענין המעשה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולפי שאין בור ירא חטא, על כן סידר לאדם עשרים שנים הראשונות בלימוד. ואף אם אמר בן י"ג למצות, הכוונה שאז נקרא איש וחייב בכל המצות, אבל אי אפשר להיות שלם ולרדוף אחר המעשה עד שיהיה בקי במשנה ובגמרא. וכאשר הוא בן עשרים, אז הוא זמנו לרדוף אחר המצות, כי רוב המצות המעשיות נעשים בהילוך הרגלים, כמו שכתוב 'הדריכני בנתיב מצותיך' (תהילים קיט לה), וצריך שיהיה רץ כצבי לקיימם, על כן אמר בן עשרים לרדוף. [מדרש שמואל על פרקי אבות, פרק ה, משנה כא]
סוף גיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות מסתיים משנכנס האדם לשנתו העשרים ואחת. בגיל זה הוא מתחייב בבית דין של מעלה ונושא באחריות מלאה על כל מעשיו כלפי שמיא וכלפי ארעא. בגיל זה מתחייב אדם לרדוף אחר המצוות מתוך קדושה וטהרה ומתוך שכל בוגר. זאת, כאשר יש לו בסיס רוחני ורגשי שנותנת לו אשתו, ממנו הוא שואב כוחות להתמודד עם נסיונות העולם. כך מצאנו בדברי התפארת ישראל בפירושו לפרקי אבות.
בן עשרים לרדוף– לטרוח אחר מזונותיו. וגם לצאת למלחמת ישראל. אולם חייב גם לרדוף אז ביותר אחר מצות, דבבית דין של מעלה אין מענישין בפחות מבן עשרים. [תפארת ישראל, אבות, פרק ה משנה כא]
מכיון שבגיל עשרים מסתיים גיל ההתבגרות ושכלו של האדם מגיע לשלמות, מצוות החינוך המוטלת על האב מסתיימת בגיל זה. וכך מלמדנו המדרש שמואל בשם הר"מ אלשקאר–
והר"ם אלשקאר ז"ל כתב, הוא היה אומר בן חמש שנים וכו'. בא להודיענו מהדעת הנפסד שאומרים שאין הפרש מהאדם לבעלי חיים, ואינו כן שהרי האדם בתחלת יצירתו נמשל כבהמות, כמו שאמר הכתוב 'ועיר פרא אדם יולד', וכשמוסיף בשנים מוסיף כח שכלי ושלימות, מה שאין כן בבעלי חיים אשר מעת לידתן הם קונים השלימות אשר יקנו אחר גדולתן, וזה שכתוב 'שור או כשב או עז כי יולד' שבשעת לידתו נקרא שור או כשב ואינו מוסיף עוד שום שלימות. לזה אמר, תרצה להבחין מי הוא הנקרא אדם ויש לו יתרון על הבהמה- כשתראה שהוא בן חמש שנים והוא בקי במקרא.
בן עשרים לרדוף. הנה עד עשרים הוא עיקר החיוב על האב שילמד את בנו תורה ויחנך אותו במצות ולהשיאו אשה, אמנם כשיהיה בן עשרים כבר יצא האב מחיובו והנה צריך הוא להשתדל מעצמו ולרדוף אחר עשיית הפעולות הטובות. [מדרש שמואל, בשם הר"מ אלשקאר, אבות, פרק ה משנה כא]
לימוד סוגיית גיל ההתבגרות חשובה להורים ולמחנכים. תפיסת גיל ההתבגרות כגיל בו אין חיוב עונשין כלפי שמיא, אלא סבלנות ואורך רוח, מאפשרת להתמודד ביתר קלות עם הנסיונות והתהפוכות הפוקדים את האדם בגיל זה. באותו אופן, ההבנה שלאחר גיל עשרים בחור ובחורה הם אנשים בוגרים ואחראים לכל ענין, תגרום לכך שגיל ההתבגרות לא יתארך, ועימו חוסר הרצון לקחת אחריות על משפחה ועל הציבור.
מקורות נוספים לעיון
- פירוש הגר"א לפרקי אבות, פרק ה משנה כא.
- תלמוד בבלי, מסכת יומא דף עז עמוד א.
- תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף כד עמוד ב.
- תלמוד ירושלמי, סנהדרין, פרק אחד עשר (הנחנקין), הלכה ה.
- תלמוד ירושלמי, סנהדרין, פרק ד, דף כב טור ב, הלכה ז.
- תלמוד ירושלמי, סוכה, פרק ג, דף נד טור א, הלכה יב.
- מדרש משלי (בובר), פרשה א, סימן ד.
- ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקכט.
- מדרש רבה, במדבר, סדר שלח, פרשה טז, אות כג.
- מדרש תנחומא, במדבר, פרשת שלח, אות יג.
- מדרש תנחומא, שמות, פרשת שמות, אות ח.
- פירוש רש"י על אבות, פרק ה, משנה כא, דיבור המתחיל 'בן שלוש עשרה למצות'.
- פלא יועץ, בערך "בחור".
- טורי זהב (על שולחן ערוך), הלכות מילה, יורה דעה, סימן רסה, סעיף קטן ג.
- מדרש רבה (וילנא), תולדות, פרשה סג, אות י. (ראה פירוש רש"י וחידושי הרד"ל, שם)
- הגהות הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רכה, סעיף ב.
- משנה ברורה, הלכות ברכות, סימן רכה, סעיף ב, אות ז.
הערות שוליים