על התנא בן עזאי מספרת הגמרא שלא קיים מצות פריה ורביה. יש האומרים שמעולם לא נשא אשה ויש אומרים שנשא אשה- והיא בתו של רבי עקיבא– אך גירשה לבסוף. בן עזאי הוא דמות ייחודית וגם בימי התנאים לא היה דומה לו. בפרק זה נעסוק בבן עזאי ובדעות השונות על מעשיו. בפתיחת הפרק נקדים ונאמר שאין בדיון על בן עזאי הלכה למעשה, משום שגם בדורו היה יחיד במעשיו, ובדורותינו לא נמצא מי שיהיה כמוהו. את דבריו של בן עזאי מביאה הגמרא במסכת יבמות, העוסקת בחומרת מצות פריה ורביה.
תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' וכתיב בתריה 'ואתם פרו ורבו'. רבי עקיבא 1 אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' וכתיב בתריה 'ואתם פרו' וגו'. בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר 'ואתם פרו ורבו'. אמרו לו לבן עזאי– יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר להן בן עזאי– ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סג עמוד ב]
תשובתו של בן עזאי על דברי המוכיחים אותו היא שאפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים. כיוון שחשקה נפשו בתורה ולא עלו לו מעולם שום הרהורי עבירה, הרי הוא עוסק במצות לימוד התורה ופטור משאר המצוות שיכולות להיעשות על ידי אחרים.
הגמרא במסכת כתובות מלמדת כי למעשה בן עזאי נשא אשה. הגמרא מספרת את הסיפור המפורסם על רחל בתו של כלבא שָּׂבוע, שנישאה לרבי עקיבא ושלחה אותו ללמוד תורה הרחק מביתם עשרים וארבע שנים בעודה ממתינה לו בעוני ובמחסור. בסוף הסיפור אומרת הגמרא כי גם בתו של רבי עקיבא שנישאה לבן עזאי, עשתה מעשה דומה עבור בן עזאי
ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי, והיינו דאמרי אינשי רחילא בתר רחילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא. 2 [תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סג עמוד א]
המחלוקת האם בן עזאי לא נשא אשה מעולם או שנשא את בתו של רבי עקיבא וגרשה מובאת במסכת סוטה. הגמרא דנה בסוגיית האשה הסוטה שנסתרה עם גבר זר אך לא היו עדים שנטמאה. כעת בעלה מקנא לה ומביאה אל הכהן להיבדק במי המרים המאררים כדי לדעת האם נטמאה או לא. הגמרא שואלת מה הוא פרק הזמן המועט ביותר של הסתירה- ההתייחדות עם גבר זר- שממנו ואילך צריכה האשה הסוטה להיבדק. בגמרא מובאות דעות שונות וביניהן גם דעתו של בן עזאי–
וכמה שיעור סתירה? וכו'. בן עזאי אומר- כדי לצלות ביצה. [תלמוד בבלי, סוטה, דף ד עמוד א]
מבארת הגמרא בהמשך שכל אחד מהתנאים שענו על שאלה זו, שיער כמה זמן הוא עצמו שוהה בביאתו כאשר הוא מתייחד עם אשתו. מתוך כך שואלת הגמרא- כיצד ידע בן עזאי מהו שיעור הביאה?
אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן, כל אחד ואחד בעצמו שיער. והאיכא בן עזאי דלא נסיב? איבעית אימא נסיב ופירש הוה, ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו. [תלמוד בבלי, סוטה, דף ד עמוד ב]
הגמרא מביאה שלושה תירוצים- התירוץ הראשון הוא שאכן בן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא אך פרש ממנה. שני התירוצים הבאים יוצאים מתוך הנחה שבן עזאי מעולם לא נשא אשה. התירוץ האחד אומר שאת שיעור הביאה למד בן עזאי מרבו, והתירוץ השני אומר שמתוך יראת ה' והדבקות בתורה למד בן עזאי הלכה זו. היו מן הפוסקים שלא התייחסו לסוגיית בן עזאי כלל משום שמעשה משונה זה הוא יחיד במינו ואינו קשור לעולם ההלכה למעשה. מאידך היו מן הפוסקים שהתייחסו לסוגיית בן עזאי. הרי"ף לא העתיק להלכה את דברי הגמרא על בן עזאי, אך הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך התייחסו בדבריהם לבן עזאי. נביא את דברי הרמב"ם והשולחן ערוך.
מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבא לידי הרהור. [רמב"ם, נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ג]
וכדברי הרמב"ם כתב גם השולחן ערוך–
ומי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. [שולחן ערוך, אבן העזר, פרק א, הלכה ד]
מילותיהם של הרמב"ם ושל השולחן ערוך– "אין בידו עוון", מלמדות כי גם לשיטתם אין מעשה בן עזאי מעשה ראוי, אלא שבדיעבד אם עשה אדם מעשה זה לא ייענש בשמים על ביטול מצות פריה ורביה. כך מבאר הטורי זהב–
אין בידו עון. פירוש- מכל מקום לכתחילה לא יעשה כן. [טורי זהב (על שולחן ערוך), אבן העזר, פרק א, הלכה ד]
וכן מבאר המגיד משנה על הרמב"ם, שאף על פי שלא היתה דעתם של חכמים נוחה ממעשהו של בן עזאי קיבלו את תשובתו-
מי שחשקה נפשו וכו'. מעשה דבן עזאי מפורש ביבמות פרק הבא על יבמתו (סג ע"ב) שלא נשא אשה. וסובר רבינו שקיבלו חכמים תשובתו שאמר מה אעשה וכו'. וכתב רבינו והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו דודאי בן עזאי לא היה יצרו גובר עליו, שאם לא כן כל ימיו היו בהרהורי עבירה חלילה שהרי הן קשין מעבירה וזה מבואר. [מגיד משנה, רמב"ם, נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו הלכה ג]
כתב ערוך השולחן שלבן עזאי הותר לבטל מצוות פריה ורביה כל ימיו, אף על פי שהיה יכול לשאת אשה בלא טרחת מזונות, משום שלא היה יכול לפרוש מן התורה כלל וכלל.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה על בן עזאי שלא נשא אשה ושאלו אותו ואמר מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים [יבמות סג עמוד ב]. ולכן כתבו הרמב"ם והטור 3 והשולחן ערוך דמי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו, עד כאן לשונו. ואף שאפשר לו לישא אשה ולא יהיה לו טירחא משום מזונות [בית שמואל 4] אם הוא כבן עזאי שאין ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל. אמנם פשיטא שמדריגה כזו אינו מצוי כלל וכלל וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו, והרי"ף לא הביא זה כלל. [ערוך השולחן, הלכות פריה ורביה, סימן א, הלכה יד]
אך ערוך השולחן מקשה על הבנה זו-
ואמרינן בירושלמי [פרק קמא דברכות הלכה ב], שמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ותניא בתורת כהנים [ספרא, בחקתי, פרשה א], 'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם'- הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ובן עזאי גופה הלא קידש את בת רבי עקיבא [כתובות סג ע"א], ולחד אוקימתא בגמרא [סוטה ד ע"ב] נסיב ופירש?
כאשר נשא בן עזאי את בת רבי עקיבא, הוכיח שביכולתו לפרוש מן התורה. אם כך כיצד הותר לו לגרשה ולהתבטל כל ימיו מפריה ורביה? הרי מי שביכולתו לעשות ובכל זאת למד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא. מתרץ ערוך השולחן שכאשר נשא בן עזאי את בתו של רבי עקיבא הגיע לידי סכנת נפשות, ומפני פיקוח נפש הותר לו לגרשה ולבטל מצות פריה ורביה כל ימיו-
ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל. ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה.
אף על פי שהרמב"ם, הטור והשולחן ערוך התירו לעשות כמעשה בן עזאי, מבאר הריטב"א שבדורות הללו אין מי שיהיה כבן עזאי שיהא דבוק כל כך בתורה עד שלא יהרהר כלל בנשים.
מה אעשה שנפשי חשקה בתורה. ופסק הרמב"ם זכרונו לברכה דהוא הדין דפטור מפריה ורביה כל שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ושאין עליו שום הרהור. אבל בתוספות כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה. [ריטב"א, מסכת יבמות, דף סג עמוד ב]
מקורות נוספים לעיון
- טור, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, הלכה ד.
- בית הבחירה למאירי, יבמות, דף סג עמוד ב.
- ברכי יוסף, הלכות פריה ורביה, סימן א.
- אוצר הפוסקים, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ג.
- יד אהרון, טור אבן העזר, הלכות איסורי ביאה, סימן א, סעיף יב.
הערות שוליים