המילים "תיפח עצמותיו", משמעותן עונש מיתה בידי שמים. דבר זה נלמד מן המשנה, מן התלמוד הבבלי ומן המדרש. המקור הראשון ממנו יתבאר הדבר, נמצא במדרש רבה על ספר קהלת, בו מופיעה דרשה אשר ממנה נוכל ללמוד על משמעות המילים "תיפח עצמותיו". המדרש דורש את דברי שלמה המלך בספר קהלת-
"עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע" [קהלת, פרק ג, פסוק ב]
וכך אומר המדרש-
עת ללדת ועת למות- משנולד אדם, הקדוש ברוך הוא מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקדוש ברוך הוא אומר לו, עת ללדת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עת למות. [קהלת רבה (וילנא) פרשה ג]
הדברים מבוארים גם במסכת יבמות, שם מדברת הגמרא במי שאינו עוסק בפריה ורביה אחרי גיל עשרים, ומבטל מצות עשה. בתחילה, דורשת הגמרא את דברי ה' אל נח ובניו, בשעה שיצאו מן התיבה לאחר המבול. ה' מצווה את נח ובניו על איסור רציחה ועל מצות פריה ורביה-
"שֹׁפֵך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם; ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" [בראשית, פרק ט, פסוקים ו-ז]
וכך דרשו רבי אליעזר ורבי עקיבא את סמיכות הפסוקים-
תניא, רבי אליעזר אומר- כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". וכתיב בתריה – "ואתם פרו ורבו". [תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף סג עמוד ב]
רבי עקיבא דרש אף הוא את סמיכות הפסוקים, אך בדרך שונה-
רבי עקיבא 1 אומר- כאילו ממעט הדמות, שנאמר- כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה- ואתם פרו וגו'.
את דבריהם של רבי אליעזר ורבי עקיבא, מבאר המהרש"א–
כאילו שופך דמים וכו', כאילו ממעט הדמות וכו'. מבואר כי מי שאינו עוסק בפריה ורביה מחסר הנפשות מן העולם, וכאילו שפך דמן. וענין מיעוט הדמות, נראה לפרשו כמו שכתב הרא"ם [הרב אליהו מזרחי] כי אדם הראשון נברא בצלם ובחותם של הקדוש ברוך הוא, כי הוא נברא ונעשה בכפו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ותשת עלי כפכה. אבל צלמי של שאר בני אדם שלא נדפסו בכפו של הקדוש ברוך הוא אלא בחותמו של אדם הראשון, אין נקראים צלם של הקדוש ברוך הוא, אלא דמות צלמו של הקדוש ברוך הוא. ולכן נקרא צלם אדם הראשון "דיוקנו של הקדוש ברוך הוא", וצלמו של יעקב נקרא "דמות דיוקנו" (בבבא בתרא פרק חזקת הבתים), וכתב הר"ן [רבינו נסים] פרק הגוזל– צורת אדם נקראת דיוקני שהיא שנייה לקונה וכו', כדכתיב כי בצלם אלהים וגו', עד כאן לשונו. עיין שם. ולזה מבואר שאמר שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט הדמות, רצונו לומר שממעט דמות צלם של הקדוש ברוך הוא בעולם, דהיינו צורת צלמו של כל אדם שהם אינם אלא דמות צלם של אדם הראשון. ורש"י בחומש פירש, נעשה אדם וגו' כדמותנו- להבין ולהשכיל, עד כאן לשונו. ולפי זה יש לפרש ממעט הדמות, כי הוא ממעט האדם שהוא מין מדברי ושכלי מהעולם שהוא מתדמה בו למלאכים העליונים, וקל להבין. [חידושי אגדות מהרש"א, יבמות, פרק שישי דף סג עמוד ב]
למדנו מדברי המהרש"א, שכלל האנושות נקראים דמות צלמו של הקב"ה. כיון שהמבטל מצות פריה ורביה אחרי עשרים מחסר נפשות מכלל האנושות, נמצא שמיעט את דמות צלמו של הקב"ה בעולם.
בהמשך, מביאה הגמרא עוד דרשה של רבי אליעזר, על כך שהמבטל מצות פריה ורביה נענש במיתה בידי שמים. רבי אליעזר דרש את הפסוק בפרשת במדבר, המספר על נדב ואביהוא בני אהרן, שמתו ביום הקמת המשכן בהקריבם אש זרה לפני ה'.
וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. [במדבר, פרק ג פסוק ד]
וכך אמר אבא חנן בשם רבי אליעזר, על האיש המבטל מצות פריה ורביה אחרי גיל עשרים-
אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: חייב מיתה, שנאמר "ובנים לא היו להם"- הא היו להם בנים לא מתו. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף סד עמוד א]
עוד מקור ממנו ניתן ללמוד את הדבר, הוא הסיפור במסכת ברכות על חזקיהו מלך יהודה וישעיהו הנביא. הגמרא דורשת את דברי שלמה המלך בספר קהלת-
"מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו יְשֻנֶא". [קהלת, פרק ח, פסוק א]
וכך דרש רב המנונא את דברי שלמה המלך-
אמר רב המנונא: מאי דכתיב- מי כהחכם ומי יודע פשר דבר? מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. [תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י עמוד א]
ממשיך רב המנונא, ומספר את סיפורם של חזקיהו מלך יהודה וישעיהו הנביא-
חזקיהו אמר, ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב (שנאמר 'וילך אליהו להראות אל אחאב'). ישעיהו אמר, ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה, שנאמר– בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'. מאי "כי מת אתה ולא תחיה"? "מת אתה"- בעולם הזה. "ולא תחיה"- לעולם הבא.
חזקיהו מלך יהודה וישעיהו הנביא, נמנעו מלפגוש האחד את השני. חזקיהו סבר שמפני כבוד המלכות ישעיהו הנביא צריך לבוא אליו ואילו ישעיהו הנביא סבר שמפני מעלת הנבואה חזקיהו המלך צריך לבוא אליו. כדי להפגיש בין חזקיהו לישעיהו, הביא הקדוש ברוך הוא על חזקיהו מחלה קשה ושלח את ישעיהו הנביא לנבא לחזקיהו על מותו הקרב. מעבר למוות בעולם הזה ניבא ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך גם מיתה בעולם הבא.
אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה- משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה- משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנן דלא מעלו.
חזקיהו המלך נחרד מעומק מידת הדין, ושאל את ישעיהו הנביא במה חטא שכך נגזר עליו. על כך ענה לו ישעיהו הנביא שהדבר נגזר משום שלא עסק בפריה ורביה. תמה חזקיהו המלך על הדברים והסביר שלא רצה לעסוק בפריה ורביה משום שראה ברוח הקודש שעתידים לצאת ממנו בנים רשעים, שיכעיסו את הקדוש ברוך הוא במעשיהם. אכן צדק חזקיהו המלך, שכן בנו מנשה היה מלך רשע שהחטיא את ישראל.
אמר ליה- בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד. אמר ליה- השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. אמר ליה- כבר נגזרה עליך גזירה.
עונה ישעיהו הנביא למלך חזקיהו, שהיה עליו לעשות כאשר ציווה ה', לפרות ולרבות ולא לחקור בנסתרות ובעתידות- שכן הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בדרכים הנשגבות מהבנת בן אנוש. ביקש חזקיהו המלך מישעיהו הנביא, שיתן לו את בתו לאשה, אולי תועיל זכות שניהם ויצאו ממנו בנים צדיקים. אך ישעיהו הנביא מודיע לחזקיהו המלך שכבר נגזרה עליו הגזירה והוא עתיד למות בעולם הזה ובעולם הבא. אך למרות שישעיהו הנביא מבשרו שנגזרה עליו הגזירה, לא מתייאש חזקיהו המלך ומתפלל לפני ה' שירחם עליו. שכן כך למד מדוד המלך, שלא להתייאש מן הרחמים-
אמר לו- בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא- אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.
ואכן, נענו תפילותיו של חזקיהו המלך והתקבלה תשובתו. נוספו לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ובנו מנשה מלך אחריו בירושלים. מכל מקום, נמצאנו למדים מספורו של רב המנונא על חזקיהו המלך וישעיהו הנביא, שהמבטל מצות פריה ורביה אחרי גיל עשרים נענש במיתה בידי שמים. מעבר לדברי הגמרא שהבאנו עד כה, דבר זה נלמד גם מלשון המשנה במסכת אבות- "בן עשרים לרדוף". כך מבאר המחזור ויטרי את דברי המשנה- "בן עשרים לרדוף", באחד מפירושיו-
פירוש אחר, לרדוף- שמרדפין אותו מן השמים ומענישין אותו. כדאמרינן בפרק האשה נקנית, כיון שהגיע אדם לעשרים ולא נשא אשה, אמר הקדוש ברוך הוא תיפח עצמותיו כו'. [מחזור ויטרי על פרקי אבות, פרק ה משנה כא]
יש לבאר גם את המשמעות הלשונית של המילים "תיפחנה עצמותיו". המילים "מפח נפש" משמעותן מיתה. מילים אלה מופיעות בספר איוב, בדברי צופר הנעמתי, אחד מרעיו של איוב שבא לנחמו באבלו ומזכיר לו את גורל הרשעים לעומת תקות הצדיקים-
ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש. [איוב, פרק יא, פסוק כ]
וכך מבאר המלבי"ם את דברי צופר הנעמתי-
ועיני, אבל עיני רשעים תכלינה, כי לא ינוחו מתאותם, יש לו מנה מבקש מאתים. ומנוס אבד מנהם, שאין להם מנוס מן האבדון והמות, ותקותם מפח נפש, הפך מתקות הצדיקים שהיא נצחיות הנפש וחיי הנשמה, והם תנפח נפשם מגופם לאבדון, כמו שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. [מלבי"ם, איוב, פרק יא, פסוק כ]
ובביאור המילות, מבאר המלבי"ם את פירוש המילים "מפח נפש"-
מפח נפש. צער הנפש, כמו ונפש בעליו הפחתי. ויש לפרש שנופח הנפש לחוץ, להוציא הנפש לאבדון, ורוח הולך ולא ישוב. [מלבי"ם, ביאור המילות, איוב, פרק יא, פסוק כ]
יש להבין מדוע לא השתמש רבא במילים "תיפח נפשו" כדי ללמדנו שהאיש המבטל מצות פריה ורביה נענש במיתה בידי שמים, אלא במילים "תיפחנה עצמותיו". דבר זה מבאר המהרש"א–
הקדוש ברוך הוא מצפה לאדם וכו' כיון שהגיע לכ' שנין ולא נשא אומר תיפח עצמותיו וכו'. אמר שהקדוש ברוך הוא מצפה כו' כדאמרינן ביבמות, כל שאינו מקיים פריה ורביה כאילו ממעט הדמות. ואמר תיפח עצמותיו, לפי שג' שותפין באדם ומאביו נבראו העצמות כדאמרינן במסכת נדה, וזה שאינו מקיים פריה ורביה וממעט הדמות מהעצמות, במדה זו- תיפח עצמותיו. [חידושי הלכות ואגדות מהרש"א, מסכת קידושין, דף כט עמוד ב]
ביאורו של המהרש"א מבוסס על דברי חכמים בתלמוד הבבלי במסכת נידה (דף לא עמוד א), ששלשה שותפים ישנם ביצירת הוולד- הקדוש ברוך הוא, האב והאם. כל אחד מהשותפים נותן לוולד איברים שונים ותכונות שונות, ובין האיברים והתכונות שנותן האב לילדו נמצאות העצמות. המהרש"א מלמדנו שהאיש המבטל פריה ורביה אחרי עשרים ממעט את האנושות על ידי שאינו נותן את חלקו בוולד- העצמות. לכן הקדוש ברוך הוא מענישו מידה כנגד מידה, ואומר "תיפחנה עצמותיו". פירוש הדבר, שכשם שאינו רוצה לתת עצמות, מהן יווצר וולד חדש, גם עצמותיו שאותן נתן לו אביו בשעה שנוצר, ישובו לעפר.
הערות שוליים