הנשים אינן מצוות במצות עשה של פריה ורביה אך הן מצוות להינשא מטעמים אחרים בהם נעסוק בפרק זה. יש לציין בפתיחת הפרק שסוגיית מצוות הנשים היא מורכבת וסבוכה מכדי להביאה בכללותה, ועל כן נביא בפרק זה רק קווי יסוד בסוגיה.
ארבעת הטעמים שמפניהם צריכה האשה להינשא ולהיות שותפה במצות פריה ורבה הם-
א) מפני החשד.
ב) מצות ה' שאמר לנביא ישעיה- 'לא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ'.
ג) מפני הרהור עבירה- 'לא טוב היות האדם לבדו'.
ד) האשה מסייעת לאיש במצות פרו ורבו.
נשים פטורות מפריה ורביה
בתחילת הדברים נבאר שהאשה פטורה ממצות פריה ורביה. דבר זה נכתב במשנה במסכת יבמות-
מתניתין. האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר- 'ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו'. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סה עמוד ב]
במשנה מובאת מחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן ברוקה. טעמם של חכמים לא מבואר במשנה, ולכן שואלת הגמרא-
גמרא. מנא הני מילי?
בגמרא מובאות שתי תשובות. התשובה הראשונה היא של רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון
אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר קרא 'ומלאו את הארץ וכבשוה', איש דרכו לִכְבֹּש ואין אשה דרכה לִכְבֹּש.
במעשה בראשית מברך אלקים את אדם וחוה-
ויברך אֹתָם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וְכִבְשֻׁהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הָרֹמֶשֶׂת על הארץ. [בראשית, פרק א פסוק כח]
מבאר רבי אילעא בשם רבי אלעזר ברבי שמעון, שכשם שהאיש כובש את הארץ שכן דרכו של איש לכבוש, כך הוא מצווה במצות פריה ורביה. לעומתו האשה שאין דרכה לכבוש, פטורה ממצות פריה ורביה. אך שואלת הגמרא על דבריו-
אדרבה, וכבשוה תרתי משמע?
הצווי 'וכבשוה' בא בלשון רבים, ומשתמע שהוא גם על האיש וגם על האשה? שאלה זו מתרץ רב נחמן בר יצחק.
אמר רב נחמן בר יצחק 'וכבשה' כתיב.
המילה וכבשוה כתובה בפסוק בכתיב חסר- 'וכבשה', ומשמע מכאן שהיא באה להוציא את הנשים מן הציווי. רב יוסף משיב תשובה שניה-
רב יוסף אמר, מהכא- 'אני אל שדי פרה ורבה' ולא קאמר פרו ורבו.
הקדוש ברוך הוא בירך את יעקב אבינו בבואו מפדן ארם-
ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. [בראשית, פרק לה, פסוק יא]
הציווי 'פרה ורבה' הוא בלשון זכר ומכאן משמע שהוא חל על יעקב אבינו, אך על נשיו של יעקב ועל נשים בכלל אין הציווי חל. אך התוספות הקשה על תשובה זו ושאל- הלא הציווי שנצטווה אדם הראשון הוא בלשון רבים- 'פרו ורבו'- אם כן, נלמד משם שגם נשים חייבות בפריה ורביה? ומתרץ התוספות–
ולא קאמר פרו ורבו. אף על גב דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו, ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה. [תוספות דיבור המתחיל "ולא קאמר", יבמות, דף סה עמוד ב]
במחלוקת חכמים ורבי יוחנן בן ברוקה נפסקה להלכה דעתם של חכמים. כך פסקו להלכה הרא"ש והרי"ף 1. נביא את דבריו של הרא"ש.
מתניתין. האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו.
גמרא. טעמייהו דרבנן מהכא 'ומלאו את הארץ וכבשוה'- איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. רב יוסף אמר, מהכא- 'אני אל שדי פרה ורבה' ולא קאמר להו פרו ורבו. ומה שנאמר לאדם פרו ורבו לברכה בעלמא, כדכתיב 'ויברך אותם אלהים'. ולית הלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה. [רבינו אשר, מסכת יבמות, פרק שישי (דף סה עמוד ב), אות כ]
וכן נפסק להלכה בטור אבן העזר.
אשה אינה מצווה על פריה ורביה, לפיכך אם שואלת גט בטענה שאינה ראויה להבנות ממנו אין שומעין לה. [ארבעה טורים, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, הלכה יג]
שלא תשב אשה בלא איש- מפני החשד
האשה פטורה ממצות פריה ורביה, אך מכל מקום אמרו חכמים שעליה להינשא מפני החשד לזנות. דבר זה מבאר הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך.
אשה אינה מצווה על פריה ורביה. [שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף יג]
והרמ"א בהגהותיו כתב-
ומכל מקום יש אומרים דלא תעמוד בלא איש משום חשדא.
וכן פסק להלכה המהר"ם שיק.
ואשה פטורה מפריה ורביה, ומכל מקום לא תשב בלא איש משום חשד. ונוהג בכל מקום ובכל זמן. [מהר"ם שיק, בראשית, מצוה א, פריה ורביה]
וכן פסק להלכה רבי ישעיה אחרון ז"ל.
וכן לא תעמוד אשה בלא איש שלא תיחשד, כמו שמבואר בתוספתא. 2 [פסקי ריא"ז, יבמות, פרק שישי, הלכה ג, אות ז]
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם פסק להלכה שנשים פטורות ממצות פריה ורביה.
והמצוה הרי"ב היא שצונו לפרות ולרבות ולכוין לקיים המין וזאת היא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה (בראשית א) 'פרו ורבו'. וכבר ביארו (ברכות, טז א, וש"נ, הלכות קריאת שמע ריש פרק ד) שהחתן אינו חייב בקרית שמע כשישא בתולה, ושמו טעם לזה היותו עוסק במצוה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו והמתחייב ממנה בפרק ששי מיבמות (סא-סו א). ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. ובבאור אמרו שם (סה ב)– האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. [ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה רי"ב]
הרמב"ם גם פסק שרשות לאשה שלא תינשא לעולם.
ואין האיש רשאי לישב בלא אשה ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד. ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס. ולא ישא בחור זקנה ולא ישא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות. [רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה כו]
אך בהלכות אישות פסק הרמב"ם שאסור לאשה לשבת פנויה ללא איש מפני החשד.
וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור. ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד. [רמב"ם, נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה טז]
הדבר מעורר תמיהה, ובספר כנסת הגדולה תירץ תמיהה זו.
אשה אינה מצווה על פריה ורביה וכו'. נכתב בצדו: ומכל מקום לא תשב אשה בלא איש מפני החשד כדכתב הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק ט"ו מהלכות אישות. ותימא שבפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה כתב: ורשות לאשה שלא תנשא לעולם. ולי נראה דבפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה מיירי במקום דליכא חשד כגון במקום שכולם נשים או סריסים. [כנסת הגדולה, הלכות איסורי ביאה- בית יוסף סימן א (סעיף יג), בהגהות על הטור אות יט (שיטה ו)]
תירוץ נוסף לתמיהה זו מביא הבאר היטב.
חשדא. כך כתב הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות אישות [הלכה ט"ז]. ותימה, דבפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה [הלכה כ"ו] כתב: ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס, עיין שם. ויש לישב דמה שכתב הרמב"ם בהלכות אישות דלא תעמוד בלא איש הוא מצד עצה טובה דלא תחשד, ושם בהלכות איסורי ביאה על פי הדין, דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם, דאפילו איסור דרבנן ליכא גבי דידה לא משום 'שבת יצרה' ולא משום הרהור, מה שאין כן גבי דידיה, וקל להבין. [באר היטב על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א סעיף יג]
שיטת הבאר היטב היא שאין האשה שייכת במצות לשבת יצרה, וכן שאינה חייבת להינשא משום הרהור עבירה. אך היו מן הפוסקים שחלקו עליו ודבריהם יובאו בהמשך הפרק.
לא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ
מצות "לא תֹהוּ בראה לשבת יצרה" היא מצות עשה שנאמרה לעם ישראל ולאנושות כולה 3 בשם ה' על ידי הנביא ישעיה-
כי כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים יֹצֵר הארץ ועֹשָׂה הוא כוננה לא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אני ה' ואין עוד. [ישעיה, פרק מה, פסוק יח]
הקדוש ברוך הוא מגלה לנביא ישעיה כי הארץ לא נוצרה כדי להיות ריקנית מבני אדם, על כן בני האדם מצווים לפרות ולרבות כדי למלא את הארץ. כך מבאר רש"י במסכת גיטין-
לא תוהו בראה. יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה. [רש"י, מסכת גיטין, דף מא עמוד ב, דיבור המתחיל 'לא תוהו בראה']
ציווי זה ליישב את הארץ ולמלא אותה בבני אדם, הוא מצות עשה שנאמרה גם לגברים וגם לנשים. דבר זה למדו התוספות מן המשנה במסכת גיטין. המשנה עוסקת בעבד כנעני שהיה שייך לשני אדונים ורק אחד מהם שחררו, ולכן הוא כרגע הוא חציו עבד וחציו בן חורין.
מתניתין. מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד- דברי בית הלל. בית שמאי אומרים– תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם. לישא שפחה- אי אפשר שכבר חציו בן חורין. בת חורין- אי אפשר שכבר חציו עבד. יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר 'לא תוהו בראה לשבת יצרה'? אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מא עמודים א-ב]
גם בית שמאי וגם בית הלל מסכימים שבמקרה של אדם שהוא חציו עבד וחציו בן חורין בית דין כופים את רבו לשחרר אותו מפני מצות 'לשבת יצרה'- כדי שיוכל העבד המשוחרר לעסוק בפריה ורביה. כדי שהאדון שעדיין מחזיק בעבד לא יפסיד את כספו, כותב לו העבד שטר בו הוא מתחייב להחזיר לו לאחר שישוחרר את מחצית משוויו כמו שהוא נמכר בשוק.
התוספות מבאר מדוע דיברה המשנה דווקא על החיוב הנובע ממצות הנביא 'לשבת יצרה', ולא על חיוב התורה- 'פרו ורבו'.
והרב רבנו יצחק ברבי מרדכי מפרש דנקט 'לשבת יצרה' משום דשייך אף בצד עבדות, אבל 'פרו ורבו' לא שייך אלא בצד חירות. [תוספות דיבור המתחיל "לא תוהו בראה לשבת יצרה", גיטין, דף מא עמוד ב]
מכיוון שמדובר באיש שהוא חציו עבד נקטה המשנה במצות 'לשבת יצרה', שכן עבד חייב במצוות כאשה ונשים פטורות ממצות 'פרו ורבו'. התוספות מביא ראיה לדבריו מן התלמוד הירושלמי.
וכן משמע קצת מירושלמי דפרקין ודפרק קמא דמועד קטן 4 דאמר תמן- תנן אין נושאין נשים במועד, שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן אומר מפני ביטול פריה ורביה.
מבאר התוספות מה שייך הטעם של ביטול פריה ורביה לאיסור לשאת אשה במועד.
פירוש שלא ימתין מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה ופנוי מכלום.
על מנת שלא ידחה אדם את נישואיו עד המועד שהוא זמן של פנאי בו נוח יותר לעשות שמחת נישואין, ויבטל בזמן המתנתו את מצוות פריה ורביה 5, גזרו חכמים שאסור לישא נשים במועד. ממשיך התוספות בדברי התלמוד הירושלמי בשאלה ששאלו את רבי אסי תלמידיו. האם גם על העבד, שאינו שייך במצות פריה ורביה אלא רק במצות 'לשבת יצרה', גזרו חכמים שלא ישא אשה במועד?
בעון קומי רבי אסי, העבד מהו שישא במועד? אמר להון, נשמענה מן הדא- 'יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה'. ואמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן– כל שהוא מצווה על פריה רביה אסור לו לישא במועד.
רבי אסי ענה לתלמידיו שגם על העבד גזרו חכמים שלא ישא אשה במועד, שכן גם הוא מצווה על פריה ורביה. ומבאר התוספות שחיוב פריה ורביה בעבד בא מתוך הציווי 'לשבת יצרה' שבנביא, ושגם השפחה שייכת בציווי זה.
פירוש, 'כל שהוא מצווה על פריה ורביה'- משום 'לשבת יצרה', כגון עבד. אבל א'פרו ורבו' ודאי לא מיחייב. ולפי זה בשפחה נמי שייך בה 'שֶׁבֶת'.
ומכאן שגם הנשים חייבות במצות 'לשבת יצרה'.
מצות לשבת יצרה גדולה יותר ממצות פרו ורבו
הגמרא במסכת מגילה אומרת כי שתי הסיבות היחידות שמפניהן הותר למכור ספר תורה, הן כדי ללמוד תורה ולישא אשה.
דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה. [תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כז עמוד א]
מבארת הגמרא מדוע בשביל שתי מצוות אלו הותר למכור ספר תורה-
שאני למוד, שהלמוד מביא לידי מעשה. אשה נמי- 'לא תהו בראה לשבת יצרה'.
מתוך דברי הגמרא הסיק התוספות, כי מצות 'לא תוהו בראה לשבת יצרה' גדולה יותר ממצות 'פרו ורבו'. זאת מכיון שהגמרא מביאה דווקא אותה כסיבה למכירת ספר תורה, ולא את מצות 'פרו ורבו'.
לא תהו בראה. האי עשה אלים טפי מ'פרו ורבו', כדאמר במגילה בפרק בתרא (דף כז ע"א) מוכר אדם ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה ומייתי 'לא תהו בראה'. [תוספות דיבור המתחיל "לא תהו בראה", חגיגה, דף ב עמוד ב]
וכן מבאר התוספות במשנה במסכת גיטין אותה למדנו קודם, העוסקת במי שחציו עבד וחציו בן חורין. המשנה אומרת שכופין את הרב לשחרר העבד דווקא מתוך הציווי 'לא תוהו בראה לשבת יצרה', ולא מתוך הציווי 'פרו ורבו'. התוספות מבאר שהסיבה לכך היא מפני שציווי זה הוא מצוה רבה.
אי נמי, נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא. וכן בפרק בתרא דמגילה (דף כז ע"א) מייתי לה גבי מוכר ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה, דקאמר שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד תורה כו' אשה נמי 'לא תוהו בראה'. [תוספות דיבור המתחיל "לא תהו בראה לשבת יצרה", מסכת גיטין, דף מא עמוד ב]
למדנו מדברי התוספות שמתוך שמצות הנביא 'לשבת יצרה' גדולה יותר ממצות 'פרו ורבו', הותר למכור עבורה ספר תורה. וכן נפסק להלכה-
מוכרים בית הכנסת וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו. [שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנג, הלכות בית הכנסת, סעיף ו]
ומבאר המגן אברהם שכשם שמוכרים ספר תורה כדי להשיא יתומים, כך מוכרים ספר תורה כדי להשיא יתומות.
להשיא יתומים בדמיו. והוא הדין יתומות (ר"מ אלשקר סימן ע"ב, כנסת הגדולה הגהות בית יוסף). וכן נראה לי מוכח מדקאמר הגמרא (מגילה, כז ע"א) הטעם משום 'לא תוהו בראה לשבת יצרה' (ישעיה מה יח), ולא קאמר משום 'פרו ורבו', אלא ד'פרו ורבו' לא שייך באשה מה שאין כן 'לשבת יצרה', וכמו שכתבו התוספות בגיטין דף מא ע"ב (דבור המתחיל 'לא'). כן נראה לי, דלא כמו שכתב בחלקת מחוקק סימן א' (סעיף קטן א), והארכתי בזה בתשובה. [מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנג, אות ט]
המגן אברהם מציין בדבריו שהחלקת מחוקק חולק על דין זה. נביא את דברי החלקת מחוקק, שכתב על השולחן ערוך בהלכות פריה ורביה. נפתח בדברי השולחן ערוך-
אין מוכרים ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה. [שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ב]
ומבאר החלקת מחוקק–
אין מוכרין ספר תורה וכו'. בשולחן ערוך באורח חיים סימן קנ"ג [סעיף ו] פסק דמותר למכור ספר תורה להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו, והוא מדברי הריב"ש [סימן רפ"ה] הביאו הבית יוסף שם בסימן הנזכר לעיל. וסיים הריב"ש בדבריו דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אשה. ולפי זה דוקא יתום שרוצה לקיים פריה ורביה ואין סיפוק בידו, אבל בשביל יתומה אין מוכרין דאשה אינה מצווה על פריה ורביה כדפסק בסימן זה סעיף י"ג. [חלקת מחוקק על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ב]
אך הבית שמואל, באותו מקום, חולק על החלקת מחוקק ואוחז כשיטת המגן אברהם שגם נשים מצוות על 'לשבת יצרה'.
אין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים, ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים, כמו שכתוב באורח חיים סימן קנ"ג [סעיף ו]. ושאר ספרים נמי אסור למכור כמו שכתוב ביורה דעה סימן ע"ר [סעיף ב]. וכתב בחלקת מחוקק [סעיף קטן א], דוקא משום מצות פריה ורביה מוכרים ספר תורה, אבל להשיא יתומה אין מוכרים כי היא אינה מצווה על פריה ורביה, אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פריה ורביה. מיהו, למה שכתוב לקמן [סעיף ח, ובבית שמואל סעיף קטן ט"ז] דמוכרים ספר תורה לקיים 'לערב אל תנח', יש לומר להשיא יתומה נמי מוכרים ספר תורה לקיים 'לשבת יצרה', דאשה נמי מצווה על 'שֶׁבֶת', כמו שכתבו התוספות בבא בתרא דף י"ג [עמוד א דבור המתחיל 'שנאמר'] ובתוספות גיטין דף מ"א [עמוד ב דבור המתחיל 'לא'], ונכלל נמי בכלל לישא אשה היינו אפילו אם כבר קיים פריה ורביה, כן מוכרים להשיא למי שקיים פריה ורביה או להשיא יתומה, וכן כתב במגן אברהם סימן קנ"ג [סעיף קטן ט]. [בית שמואל על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ב]
במה יוצאים ידי חובת מצות פרו ורבו, ובמה מקיימים מצות לשבת יצרה
כדי לצאת ידי חובת מצות 'פרו ורבו' על האיש להוליד בן ובת. וכך נפסק להלכה-
כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה. [שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ה]
אך כדי לקיים את מצות 'לא תֹהוּ בראה לשבת יצרה', די בבן אחד או בבת אחת. דבר זה מלמדנו המהר"ם שיק. נביא את דברי המהר"ם שיק מתחילתם.
מיהו כתב המגן אברהם בסימן קנ"ג סעיף קטן ט' בשם התוספות [גיטין דף מ"א עמוד ב דבור המתחיל 'לא תוהו', והיא שיטת הריב"ם], דאשה חייבת מן התורה משום 'לשבת יצרה', וכך כתב הבית שמואל בסימן א סעיף קטן ב' בשמם. [מהר"ם שיק, תרי"ג מצוות, בראשית, מצוה א, פריה ורביה, אות ד]
כדי להבין את המשך דברי המהר"ם שיק שיובאו להלן, עלינו להביא קודם דין שהובא בשולחן ערוך– מותר לאשה לשתות 'כוס של עיקרים', כלומר לגרום לעצמה עקרות על ידי שתיית סם המעקר.
המשקה כוס של עיקרים לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו. ואשה מותרת לשתות עיקרים כדי לסרסה עד שלא תלד. [שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן ה, סעיף יב]
מתוך דין זה שנכתב בשולחן ערוך, מקשה המהר"ם שיק ושואל כיצד מותר לאשה לעקר את עצמה כדי שלא תלד, הרי היא מצווה במצות 'לשבת יצרה'?
ולכאורה קשה לי מהא דקיימא לן באבן העזר סימן ה סעיף י"ב ובבית שמואל שם [סעיף קטן י"ד] דאשה מותרת לשתות כוס של עקרין, ובשבת קי"א עמוד א מבואר דאי אשה מצווה על פריה ורביה אסורה לשתות. ואם כן מינה הוא הדין, אי יש בה משום 'לשבת' יהיה אסור.
ומתרץ המהר"ם שיק–
ואפשר לומר דמיירי ביש לה בן או בת אחת, דכבר קיימה 'לשבת', כדאיתא ביבמות ס"ב עמוד א.
תירוצו של המהר"ם שיק מתבסס על דברי רבי נתן במסכת יבמות, בברייתא העוסקת במצות 'לשבת יצרה'.
תניא אידך, רבי נתן אומר- בית שמאי אומרים זכר ונקבה, ובית הלל אומרים או זכר או נקבה. [תלמוד בבלי, יבמות, דף סב עמוד א]
ומבאר רבא את דברי רבי נתן, מדוע לבית הלל יוצאים ידי חובה או בזכר או בנקבה.
אמר רבא– מאי טעמא דרבי נתן אליבא דבית הלל? שנאמר 'לא תהו בראה לשבת יצרה', והא עבד לה 'שֶׁבֶת'. 6
המהר"ם שיק ממשיך ומבאר, שלאחר שקיימה האשה את מצות 'לשבת יצרה' והביאה בן או בת, היא אינה חייבת יותר במצות 'לערב אל תנח ידך' המחייבת את האיש מדברי חכמים להמשיך לפרות ולרבות גם אחרי שכבר הוליד בן ובת.
ונראה דבכהאי גוונא אפילו מדרבנן לא חייבת משום 'לערב אל תנח ידך', דדוקא בהאיש דכתיב 'פרו ורבו' חייבו בזה [כדאיתא שם עמוד ב].
שלא תשב אשה בלא איש מפני הרהור עבירה- 'לא טוב היות האדם לבדו'
כבר הבאנו שאסור לאדם לעמוד בלא אשה מפני הרהור עבירה, ולדעת הרי"ף איסור זה הוא איסור תורה 7. רבי דוד הכהן (הרד"ך) פסק כי כשם שעל האיש יש איסור מן התורה לשבת בלא אשה מפני הרהור עבירה, הנלמד מהפסוק "לא טוב היות האדם לבדו", כך גם לאשה אסור לשבת בלא איש מפני הרהור עבירה, שכן גם האשה נקראת בתורה 'אדם'. בתשובות הרד"ך נשאל רבי דוד הכהן על אשה אלמנה, שבעלה השביעהּ לפני שנפטר מן העולם שלא תינשא לאיש אחר לאחר מותו. כעת האשה מתחרטת על שבועתה מפני שאינה יכולה לסבול את האלמנות ומבקשת התרה לשבועתה. רבי דוד הכהן מבאר ששבועה זו לא חלה כלל לדעת הרי"ף, מפני שאשה זו נשבעה לבטל איסור תורה.
וגדולה מזו אני אומר, דאי לא מסתפינא מחבריא אמינא דלדעת הרי"ף שבועה זו לא חלה כלל דאשה זו נשבעת לבטל איסור דאורייתא, דנראה לומר דלדעתו זכרונו לברכה אסור לה לאשה לעמוד בלא בעל מן התורה כמו שאפרש בעזרת האל. ואל תאמר אם כן יש עליה עונש שבועת שוא, דלא היא דשוגגת היתה דהא לבה אנסה דסברה דאין איסור בדבר. ועתה אבאר דמן התורה אסור לה לאשה לעמוד בלא בעל לדעת הרי"ף זכרונו לברכה, וזה החלי.
תנן בפרק הבא על יבמתו [יבמות סא עמוד ב] 'לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים', ואמרינן בגמרא 'מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל, מסייע ליה לרב נחמן אמר שמואל דאמר רב נחמן אמר שמואל אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה שנאמר [בראשית ב, יח] לא טוב היות האדם לבדו', ולדעת הרי"ף זכרונו לברכה נראה קצת דאיסור תורה קאמר ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא היא, דהא כשהביא בהלכותיו [שם יט עמוד ב] ההיא דרבי יהושע בן לוי דקאמר 'היה לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו' כתב וזה לשונו- והא מלתא דרבנן היא אבל מדאורייתא כיון שיש לו זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה. וכשהביא הא דאמר רב נחמן [שם] הביאו כמו שנזכר בגמרא ולא כתב מדרבנן קאמר. אם כן נראה קצת דסבר דרשה גמורה היא. ופירש הר"ן זכרונו לברכה [שם דבור המתחיל גמרא], וזה לשונו: בלא אשה משום הרהור, אלא נושא אפילו דלאו בת בנים כגון עקרה או קטנה או איילונית, עד כאן לשונו. ואם כן הכא נמי אסור לה לאשה לעמוד בלא בעל משום הרהור, דבאשה נמי שייך הרהור.
ולרוחא דמלתא אביא ברייתא דפרק הבא על יבמתו [סב עמוד ב] דתניא התם 'המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר [איוב, ה כד] וידעת כי שלום אהליך וגו", וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [איסורי ביאה פרק כא הלכה כה] וכן הסמ"ג זכרונו לברכה [לאוין קכו] וזה לשונם: מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחם יבואו לידי זנות או לידי הרהור. ואם כן באשה נמי שייך הרהור ואסור לה לעמוד בלא בעל, דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדאיתא פרק קמא דקדושין [לה עמוד א] ובפרק קמא דבבא קמא [טו עמוד א]. [מתוך שו"ת הרד"ך, בית יז, חדר ה]
בהמשך דבריו מבאר הרד"ך, שאף על פי שבכמה מקומות בתורה הוצרכו חכמינו זכרונם לברכה לרבות את האשה לעונשין, מכל מקום באיסור זה שבו נאמר 'אדם', גם נשים שייכות ללא צורך בריבוי.
ואף על גב דאשכחן בכמה דוכתין דאצטריך לרבות אשה גבי עונשין, הא פירשו התוספות התם בבבא קמא [דבור המתחיל 'השוה'] דהיכא דכתיב 'איש' בהדיא צריך רבוי, אבל היכא דלא כתיב 'איש' בהדיא אלא שהפרשה בלשון זכר לא צריך רבוי, והכא דלא כתיב 'איש' אלא 'אדם' עדיף טפי מהיכא שהפרשה בלשון זכר, דהא זכר ונקבה מקרו 'אדם', וכדקאמר רבי אלעזר התם [יבמות סג עמוד א] 'כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר [בראשית ה, ב] זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם'. וכן נמי גבי פרשת מדין כתיב [במדבר לא, כו] 'שא נא ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה', וכן 'מן האדם ומן הבקר' [שם כח], וכן כתיב עוד כמה פעמים 'אדם' באותה הפרשה שכולם על הנשים מדבר דהא הרגו כל זכר, וכן כתב שם בהדיא [שם לה] 'ונפש אדם מן הנשים', ואם כן גם הנשים מקרו 'אדם'. וכן מצאנו בתורה בכמה מקומות 'אדם', כגון גבי נגעים [ויקרא יג, א] 'אדם כי יהיה כו", וכן כתיב [שם יח, ה] 'אשר יעשה אֹתָם האדם וחי בהם', וכן 'אדם כי ימות באהל' [במדבר יט, יד], ובכולן פשיטא דאשה בכלל ולא אצטריך קרא לכתוב רבוי בעד הנשים דבכלל 'אדם' נינהו.
נראה לי לומר מסברא בדברי הרד"ך, שאם נשים שייכות באיסור תורה של 'לא טוב היות האדם לבדו', אזי איסור זה חל עליהן מסוף שנתן העשרים. אבאר את דברי- כשם שהאיש מתחייב בבית דין של מעלה רק מבן עשרים, כך אשה מתחייבת בבית דין של מעלה רק מבת עשרים, שכן אין חילוק בין איש לאשה בדבר זה. אם אשה שייכת בהרהור כמו האיש עד שחייבה אותה התורה להשיא את עצמה, אזי עלינו לומר שכשם שמבן עשרים אי אפשר לאיש בלא הרהור עבירה, כך מבת עשרים אי אפשר לאשה בלא הרהור עבירה. על כן רק מבת עשרים שנה ומעלה עוברת האשה על איסור תורה של 'לא טוב היות האדם לבדו' כשיושבת בלא איש.
כבר למדנו בתחילת הפרק את שיטת הרמב"ם, וכעת מבאר הרד"ך את דברי הרמב"ם לפי שיטתו.
ואף אם נאמר דבאשה לא שייך טעמא דהרהור כמו באיש, וכדכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [אישות, פרק ט"ו הלכה ט"ז] וזה לשונו: 'לא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד' עד כאן לשונו, אלמא דבאשה לא שייך טעמא דהרהור, מכל מקום לדעתו זכרונו לברכה נמי שייך בה טעמא דחשד, והואיל ואשה בכלל 'אדם' וכדפירשתי, אם כן על שניהם אמר קרא- זה בטעמו וזה בטעמו. ונראה דהרמב"ם זכרונו לברכה נמי דקדק מזה הלשון אשר הזכרתי וכתב ולא תשב האשה וכו' והוא סבר דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ואל יקשה לך לדעת הרי"ף זכרונו לברכה, לומר דדוחק הוא לומר שהוא איסור תורה משום חשד, דהא אשכחן מצוות שבתורה מטעמא דחשד, דהא תניא פרק במה מדליקין [שבת כג עמוד א]- מפני ד' דברים אמרה תורה להביא פיאה בסוף שדהו, וחד מנייהו מפני החשד שיהא המקום ניכר לעוברים ושבים, וכן גם כן מצינו גבי משה דקאמר ליה ה'- במדין נדרת, במדין לך והתר נדרך 8, ויש אומרים דטעמא הוא מפני החשד וכדפירשתי לעיל. ואם כן בנדון דידן אפשר הוא שהתורה אסרה לשבת האשה בלא בעל משום חשד.
ונפלאתי על הרמב"ם זכרונו לברכה שנראה כסותר דבריו, שכתב בפרק כ"א דהלכות אסורי ביאה [הלכה כ"ו]- ורשות לאשה שלא תנשא לעולם, עד כאן לשונו. ואחזור לומר דפרקא קמא דקדושין [ל עמוד ב] משמע דחייב להשיא את בתו כמו בנו, ותניא התם 'האב חייב בבנו למולו ולפדותו ולהשיאו אשה וללמדו אומנות', ואמרינן התם 'להשיאו מנלן? דכתיב [ירמיה כט, ו] קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים והולידו בנים ובנות', ופירש הר"ן ז"ל [שם יב עמוד ב דבור המתחיל 'להשיאו'] וזה לשונו: ומהא משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו, עד כאן לשונו.
הרד"ך לא מתרץ את הסתירה בדברי הרמב"ם ונשאר בקושייתו. בהמשך דבריו מבאר הרד"ך, שאשה מחוייבת להשיא את עצמה מפני הציווי "לא תוהו בראה לשבת יצרה".
ותדע לך שכן הוא, דהא לדעת התוספות זכרונם לברכה אשה שאין לה בנים חייבת להשיא את עצמה ולהוליד בנים משום ד'לא לתוהו בראה לשבת יצרה', דתנן בפרק השולח [גיטין מא עמוד א]: 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד- דברי בית הלל, בית שמאי אומרים- תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין, בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד, יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר [ישעיה מה, יח] לא תוהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושין אותו בן חורין, וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי', עד כאן לשון המשנה, ופירשו התוספות זכרונם לברכה, [שם עמוד ב דבור המתחיל 'לא תהו'] דבשפחה נמי שייך שֶׁבֶת, הרי שמצוה על האשה לישא בעל ולהוליד בנים משום 'לשבת יצרה'.
בהמשך מבאר הרד"ך, שכשם שהאשה מצווה להשיא את עצמה מפני הציווי 'לא תוהו בראה לשבת יצרה', כך היא מצווה להשיא את בתה. זאת אף על פי שהיא אינה חייבת להשיא את בנה, שכן היא אינה מצווה בפריה ורביה כמוהו. דברי הרד"ך נוגעים בגמרא בקידושין (דף ל עמוד ב) בחיוב האב להשיא את בניו ובנותיו, שהובאה כבר בדבריו בקושייתו על הרמב"ם.
ואפשר נמי דקרא דכתיב 'ואת בנותיכם תתנו לאנשים והולידו בנים ובנות' משום 'שֶׁבֶת' קאמר. ואף על גב ד'והולידו בנים ובנות' דכתיב גבי בנים משום פריה ורביה קאמר, האי כדיניה והאי כדיניה. והא דלא בעי התם- 'ואיהי מנלן דלא מפקדא להשיא את בנה?', היינו משום דאיהי אינה חייבת במצוה כבנה, דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה וכדפירש הר"ן ז"ל. וגבי בת אית לן למימר דכי היכי דהיא חייבת להשיא את עצמה הכי נמי חייבת להשיא את בתה, או משום שֶׁבֶת או משום הרהור או משום חשד, וכדפירשתי. 9
ובהמשך מסכם הרד"ך את דבריו למסקנה.
אלא ודאי כדאמרן, דהאב חייב להשיא את בתו או משום שֶׁבֶת או משום הרהור או משום חשד, וכן האשה חייבת להשיא את עצמה או משום שֶׁבֶת או משום הרהור או משום חשד וכדפירשתי. הרי שעלה בידינו דלדעת רי"ף זכרונו לברכה לא חלה השבועה זו.
האשה מסייעת לבעלה לקיים מצות פרו ורבו
סיבה נוספת לכך שהאשה עושה מצוה בכך שהיא נישאת לאיש, היא שעל ידי כך היא מסייעת בידו לקיים מצות פריה ורביה. דבר זה למד רבינו ניסים מהגמרא במסכת קידושין. נביא את הסוגיא במסכת קידושין ואת דבריו של רבינו ניסים. בפתיחת הסוגיא מלמדת אותנו המשנה, כי מותר לאיש ולאשה לקדש את עצמם על ידי שליח-
האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה. [תלמוד בבלי, מסכת קידושין, תחילת פרק האיש מקדש, במשנה, דף מא עמוד א]
שואלת הגמרא על המשנה- אם למדנו שמותר לאיש לקדש אשה על ידי שליח- 'ובשלוחו', קל וחומר שהאיש יכול לקדש בעצמו- 'בו'. מדוע אם כן טרחה המשנה ואמרה לנו גם שהאיש מקדש 'בו'?
גמרא. השתא בשלוחו מקדש, 'בו' מיבעיא?
על שאלה זו עונה רב יוסף ואומר, שהמילה 'בו' באה ללמדנו שאף על פי שהאיש יכול לקדש על ידי שליח, מצוה יותר שיקדש 'בו'- בעצמו. זאת בדומה לכך שאדם עושה מצוה גדולה יותר כאשר הוא מכין את צרכי השבת בעצמו ולא על ידי אחרים.
אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. 10
וכך מבאר רש"י את דברי רב יוסף.
מצוה בו יותר מבשלוחו. דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי.
הגמרא מביאה תירוץ נוסף, לפיו המילה 'בו' באה ללמדנו דין אחר הנוגע לאיש. ישנו מצב שבו יש צד איסור בכך שהאיש מקדש על ידי שליח- כאשר האיש לא ראה עדיין את האשה. במקרה זה האיש צריך לקדש את האשה דווקא בעצמו- 'בו'.
איכא דאמרי בהא 11 איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר 'ואהבת לרעך כמוך'.
על פי תירוץ זה דבריו של רב יוסף יכולים להתייחס רק אל האשה, שמצוה 'בה' יותר מבשלוחה, ולא אל האיש. זאת מכיון שרב יוסף דיבר רק על 'מצוה', כלומר מצוה לכתחילה, ולא על צד איסור. מכיון שכך, דבריו מוסבים אל האשה שעבורה אין כלל צד איסור במעשה הקידושין- גם כאשר היא מתקדשת על ידי שליח. וכך מבארת הגמרא-
וכי איתמר דרב יוסף, אסיפא איתמר- האשה מתקדשת בה ובשלוחה. השתא בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא? אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. אבל בהא 12 איסורא לית בה, כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו 13.
לאשה אין איסור להתקדש לאיש על ידי שליח אפילו אם לא ראתה את האיש, שכן אינה מקפידה על מומים חיצוניים ורצונה להינשא ולא להישאר בודדה, ומכאן שדברי רב יוסף מתייחסים אל האשה דווקא.
מכל מקום, כאשר אין יותר צד איסור במעשה הקידושין גם האיש יכול לקדש בשלוחו כמו האשה. על כן אפשר להסיק מן הגמרא שלאחר שראה האיש את האשה, אף על פי שיכול לקדש על ידי שליח, מצוה בו יותר מבשלוחו. דבר זה מבאר רבנו נסים, ובסוף דבריו הוא מוסיף ומלמדנו שמצוה באשה להתקדש בעצמה יותר מבשלוחה מפני שהיא מסייעת לאיש לקיים מצות 'פרו ורבו'.
איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה וכו' אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר. דמרישא לא שמעינן דמצוה בו יותר מבשלוחו, דדילמא טעמא משום איסורא הוא, כדמפרש דכל שיכול לקדש בעצמו וקדש על ידי שליח איסורא קא עביד- שמא תתגנה עליו. אבל כל שראה אותה תחלה, דליכא למיחש להכי, איכא למימר דאפילו לכתחלה בשלוחו. אבל מסיפא איכא למילף דלעולם מצוה בו יותר מבשלוחו, דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה- דאמר ריש לקיש 'טב למיתב טן דו', ומשל הוא שהנשים אומרות על בעל כל שהוא, טוב לשבת עם גופים שנים מלשבת אלמנה, דטן היינו גוף ודו שנים. ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה, דאף על גב דאשה אינה מצוה בפריה ורביה, מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו. 14 [ר"ן, קידושין, דף מא עמוד א, דף טז עמוד א מדפי הרי"ף]
למדנו מדברי הר"ן, שהאשה עושה מצוה בכך שהיא מתקדשת, שכן היא מסייעת לבעלה לקיים מצות 'פרו ורבו'. בשו"ת רבינו נסים גירונדי, מסכים הר"ן לכך שהאשה מקיימת מצווה כאשר היא נישאת, ואף מביא את הגמרא בקידושין כראיה לדבר.
אמנם דעתי מסכמת במה שכתב הרב רבי דן זכרונו לברכה, דאף על גב דקיימא לן דאיתתא לא מפקדא אפרייה ורבייה, מכל מקום מצוה קא עבדא כשהיא מתקדשת ונשאת. וראיה לדבר מדאמרינן בריש פרק האיש מקדש [קדושין, מא א]- 'אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר, האשה מתקדשת בה ובשלוחה, השתא בשלוחה מתקדשת בה מיבעיא? אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה, כי הא דרב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא'. וזו ראיה ברורה שהאשה כשהיא מתקדשת מצוה קא עבדא, וגם הרב רבי יום טוב 15 זכרונו לברכה אינו חולק על זה. [מתוך שו"ת רבינו נסים גירונדי (הר"ן), סימן לב]
יש לבאר שהאשה מסייעת לאיש במצות פריה ורביה בשני אופנים. האופן הראשון הוא שהיא עוזרת לאיש לפרות ולרבות ומגדלת את בניהם ובנותיהם, שהרי היא עיקר הבית ובה תלויים בריאות נפשם ומצבם הרוחני של הילדים. האופן השני הוא שהיא מצילה את האיש מהרהור עבירה ומשאר עבירות חמורות, והרי היא לו גדר של קדושה. ניתן לסמוך את הדברים על דברי התנא רבי חייא, עליו מספרת הגמרא שאשתו הייתה מצערת אותו ואף על פי כן כשהיה מוצא דבר הראוי לה בשוק היה צורר אותו בסודרו ומביאו לה כדי לשמחה. וכך מספרת הגמרא-
רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו. כי הוה משכח מידי צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב- והא קא מצערא ליה למר? אמר ליה- דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא 16. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סג עמודים א-ב]
למדנו ממעשה רבי חייא עד כמה גדולה מעלתה של האשה המתקדשת לאיש ומסייעת בידו לקיים מצות פריה ורביה. אמנם, אין האשה חייבת מן הדין להינשא לאיש. אך על ידי הנישואין היא מקיימת כמה וכמה מצוות חשובות ומצילה את האיש מן החטא, ואין ערוך לגדולתה ולחשיבותה של מצוה זו.
מקורות נוספים לעיון
- אוצר הפוסקים, אבן העזר, סימן א, אות יא.
- שו"ת שואל ומשיב, מהדורה רביעאה, חלק שלישי, תשובה קח.
- ברכי יוסף, הלכות פריה ורביה, סימן א, אות טז.
- שו"ת הערוך לנר- בנין ציון, סימן קכג.
- בנימין זאב, סימן מ"א.
- לשון ריא"ז, על הרי"ף, יבמות דף סב עמוד ב, דף יט עמוד ב בדפי הרי"ף, אות א.
- תוספות, בבא בתרא, דף יג עמוד א, דיבור המתחיל 'שנאמר'.
- ספר החינוך מצוות קפח, שפז.
- שו"ת דברי יציב, חלק אבן העזר, סימן לה, אות א.
- חידושי הרמב"ן על מסכת נדה, פרק 'כל היד', דף יג עמוד א.
- שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן סט.
- ערוך השולחן, אבן העזר, סימן א, סעיפים ב ג ד.
הערות שוליים