15. איחור הנישואין – מנהג הגויים

גיל נישואין מאוחר היה נהוג בחברה האנושית כבר בתקופות קדומות. כאשר חכמים הורו להלכה באיזה גיל על האדם לשאת אישה, הם עשו זאת כנגד תופעות חברתיות שראו בעולם שמסביבם. מכיוון שהיהודים היו באופן טבעי מעורים בחברה הלא יהודית בקשרי מסחר או קשרים אישיים, מסתבר שחלקם או רובם אימצו את התרבות הכללית. ריבוי וחריפות המקורות ההלכתיים מתקופת התנאים ועד ימינו מלמדים על המאבק שניהלו חכמים כנגד איחור הנישואין לאורך הדורות. בניגוד למקובל לחשוב, גיל הנישואין בקרב גברים בחברה היוונית בעת העתיקה היה בסביבות שנות השלושים לחייהם 1. בתקופת התנאים והאמוראים, בכל רחבי האימפריה הרומית היה גיל הנישואין של גברים בסוף שנות העשרים לחייהם 2. גם במצרים הסמוכה לארץ ישראל, בתקופת השלטון הרומי, היה גיל הנישואין של הגברים קרוב לשלושים 3. בתוך מציאות זו נאבקו חכמים לכוון את היהודים שומרי המצוות שלא לאמץ את התרבות הגויית שמסביבם. מאבק זה נמשך לאורך הדורות כאשר התרבות היהודית והתרבות הכללית נלחמות זו בזו בקהילות היהודיות ברחבי העולם. אחת הדרכים להיאבק באיחור הנישואין היתה על יד כפייה בבית הדין. היו מקומות שבהם נהגו לכוף רווק אחרי גיל עשרים לשאת אשה, כשם שנהגו לכפות על שאר מצוות עשה כאשר האדם לא רוצה לקיימן ללא שום טענה הגיונית. מאידך, היו מקומות שבהם נהגו שלא לכוף מסיבות שונות שיוזכרו בפרק זה. 

כפיה בבית דין על מצות הנישואין 

כפיה בבית דין על מצות הנישואין נלמדת במסכת כתובות.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין מְעַשִׂין אלא לפסולות. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר, כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין 4 ולממזר. [תלמוד בבלי, כתובות, פרק המדיר, דף עז עמודים א-ב]

רב יהודה אומר בשם רב אסי שאין בית דין מְעַשִׂין- כלומר כופין את האיש לגרש את אשתו- אלא כשנשא אשה הפסולה לו. שמואל הוסיף ולימד מי הן הנשים הפסולות עליהן דיבר רב אסי. ממשיך שמואל ומבאר את דברי רב אסי–

אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אין כופין אותו.

מבאר רש"י שלשיטת רב אסי אין בית דין כופין על פריה ורביה. רב תחליפא בר אבימי חולק על רב אסי ואומר שבית דין צריכים לכפות על מצות פריה ורביה.

ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה- כופין אותו.

מבאר רש"י שדין זה אינו מדאורייתא, מכיון שמהתורה יכול האיש לשאת עוד אשה כדי לפרות ולרבות ואינו חייב לגרש את אשתו הראשונה. אך חכמים ידעו שכל עוד אדם נשוי לאשתו הראשונה לא ירצה לקחת עוד אשה, ולכן ציוו על בית דין שיכופו את האיש לגרש את אשתו הראשונה ולשאת אשה אחרת. ממשיכה הגמרא ומקשה על רב תחליפא בר אבימי מתוך המשנה שבתחילת הסוגיא, בה נמנו אנשים שאף על פי שמדאורייתא אינם חייבים לגרש, מכל מקום חכמים ציוו על בית הדין לכוף אותם לגרש. בין אנשים אלו מוזכרים גם מוכה שחין, ובעל פוליפוס (איש שריח רע נודף מפיו או מחוטמו).

תנן: אלו שכופין אותו להוציא- מוכה שחין ובעל פליפוס. בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני, אלא לרב תחליפא בר אבימי, ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו.

מכיוון שרב תחליפא בר אבימי אומר, שגם במצב שבו אשה לא ילדה עשר שנים ציוו חכמים לגרשה, שואלת עליו הגמרא- מדוע לא נמנה גם דין זה במשנה, הרי גם הוא כשאר הדינים המוזכרים בה, דין דרבנן? שאלה זו מתרץ רב נחמן–

אמר רב נחמן: לא קשיא, הא במילי הא בשוטי.

על האנשים המוזכרים במשנה כופים בית דין לתת גט בשוטים, מכיוון שהאשה סובלת במחיצתם וזכותה לתבוע גט כאשר אינה יכולה לחיות עם האיש חיים תקינים. אך על פריה ורביה כופים בית דין במילים ולא בשוטים. לכן דין זה לא מופיע במשנה אף על פי שגם הוא מדרבנן, שהרי הוא שונה משאר הדינים שהוזכרו בה. אך רבי אבא אומר שגם בדין אשה שלא ילדה עשר שנים בית דין כופים בשוטים.

מתקיף לה רבי אבא, 'בדברים לא יִוָּסֶר עָבֶד'! 5 אלא אמר רבי אבא, הא והא בשוטי.

ומתרץ רבי אבא שדין אשה שלא ילדה עשר שנים לא מוזכר במשנה, מכיון ששונה הוא משאר הדינים במשנה- במקרה זה, אפילו אם האשה רוצה להישאר עם האיש כופים אותו לתת גט כדי שיקיים פריה ורביה עם אשה אחרת. מה שאין כן במוכה שחין, שאם רצתה האשה להישאר איתו אין בית דין כופים אותו להוציא, שזוהי זכותה להישאר עם בעלה אם רצונה בכך.

התם כי אמרה הוינא בהדיה, שבקינן לה. הכא אף על גב דאמרה הוינא בהדיה, לא שבקינן לה.   

דין זה של כפיה בבית דין על מצות פריה ורביה נפסק להלכה בדברי הרא"ש–

מתניתין. נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל. גירשה, מותרת לינשא לאחר, ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים. הפילה, מונה משעה שהפילה. 

גמרא. תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר- מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין. לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים, אין עולין להם מן המנין. האי דקתני יוציא, נראה דכופין אותו להוציא קאמר דלשון יוציא משמע כפיה. [רבינו אשר, יבמות, פרק שישי, הלכה יא, דף סד עמוד א]

וממשיך הרא"ש, בסוף הלכה טו ותחילת הלכה טז, שם–

ורב אלפס זכרונו לברכה כתב: והיכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ולא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי, מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ואפילו בשוטי 6. מתוך לשונו משמע דכייפינן ליה בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומסתבר הכי, דמה מועיל מה שמגרשה אם לא שישא אחרת, והוה ליה כמו שאר מצוות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיימנה. 

וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה. 

בספר דינא דחיי מבואר טעם לדברי הרא"ש.

וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ד'ואתם פרו ורבו'. ואף על גב דבן י"ח חייב לישא אשה, מכל מקום יכול לשהות עד כ' עד שימצא הגונה. ואם עברו כ' ולא נשא אשה בית דין כופין אותו לישא אשה וכמו שכתב הרא"ש זכרונו לברכה. כדאיתא בפרק קמא דקידושין– תנא דבי רבי ישמעאל עד כ' שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיעו כ' שנה ולא נשא אומר תיפח עצמותיו של אותו האיש, כלומר משום דעבר אמצות ד'ואתם פרו ורבו' וכל ימיו בהרהור עבירה, כדאמרינן בפרק קמא דקדושין, רב הונא לטעמיה דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה. [דינא דחיי על הסמ"ג, עשין מט, הלכות פריה ורביה]

מכל מקום, כתב הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך שבזמן הזה לא נהגו בית דין לכפות כלל על ענייני הזיווגים. נביא את דברי השולחן ערוך ואת דבריו של הרמ"א.

ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. [שולחן ערוך, אבן העזר, א, הלכות פריה ורביה, סעיף ג]

ובהגהותיו כתב הרמ"א–

הגה: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה או קטנה משום שחושק בה או משום ממון שלה, אף על פי שמדינא היה ראוי למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אף על פי שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים (ריב"ש סימן טו), ובלבד שלא תהא אסורה עליו. [שם]

הלכה זו של כפיה בבית דין שנויה במחלוקת בפוסקים. היו שכתבו שיש לכוף והיו שכתבו שאין לכוף מסיבות שונות. נתעכב על הסיבות שבגללן נהגו שלא לכוף ונביא את דברי הפוסקים המדברים בענין זה. המהרש"ל מבאר מדוע נהגו בית דין שלא לכוף רווק אחרי גיל עשרים לשאת אשה. 

ונכון בפרט במדינות הללו ברווק שאינן בני דברי תורה וגם חשודין בדבר אחר שראוי לכופן. אלא משרבו הנדונית בסיבת קושי הגליות והמחיה, יכול לומר לא מסתייע לי שאמצא זיווג שתספק לי בנדוניא, ועל כן לא נהגו לכוף אפילו בדברים כדי שישא אשה אם יש לו אמתלא, אבל מצוה על אחרים שיוכיחנו על ככה. [ים של שלמה, יבמות, פרק שישי, סימן מ]

באוצר הפוסקים מובאים כמה טעמים למנהג זה בשם מספר פוסקים. 

ובאפי זוטרי כתב שטעם המנהג שאין כופין בזמן הזה הוא על פי דברי הגמרא בסוטה (מד עמוד א), אשר בנה אשר נטע אשר אירס, לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה, אם כן בזמן הזה, מי הוא האיש אשר בנה בית ונטע כרם? ואפילו אי איתרמי אחד מעיר, כלום אנו ברשותנו? הרי אנו כפופים תחת ידיהם והותר ממוננו. ועל זה סמכו שלא לכוף, עיין שם. 

גם בעיקר הדין כתבו האחרונים, דלא דמי מצות פריה ורביה לשאר מצות שמכין אותו עד שתצא נפשו, דמצוה זו יכול לקיימה כל ימיו. ויכול גם להשתמט ולומר לא מצאתי את ההוגנת לי (עיין חקרי לב, ושו"ת צפנת פענח חלק ד' סימן רפ"ד), ובמקום שאינו מבטל המצוה לגמרי אלא מאחרה, אין כופין על זה. תדע, שהרי מצינו שאם לא רצה האב למול את בנו לח' ימים בית דין מלין אותו, ולמה לא יכופו על זה את האב? אלא ודאי שאין כופין אלא המבטל את המצוה לגמרי, לא כן המאחרה שאם לא יקיימנה היום יקיימנה מחר. (אפי זוטרי עיין שם, ועיין רשב"ץ חלק ג' סימן ח' מה שכתב בזה). [אוצר הפוסקים, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א סעיף ג]

החיד"א בספרו ברכי יוסף מביא את דברי מהריק"ש, שדקדק בלשון השולחן ערוך והסיק שאם יש לאדם סיבה לכך שלא נשא אשה אין בית דין כופים אותו לישא.

ומהריק"ש בהגהותיו דקדק לשון 'אינו רוצה', דמשמע שאם רוצה אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה או לסיבה אחרת לא כייפינן ליה. [ברכי יוסף, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ט]

ומביא החיד"א ראיה לדבריו-

ואפשר להביא קצת ראיה לזה מההיא דקדושין דף ל', שהבאתי בסמוך אות ו', דאמרינן אדידך על צוארי דברך משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמניסר ועד כ"ד 7. ופירש הרא"ש (פרק א סימן מב) להשיאו אשה. וכן פירשו רש"י והר"ן (יב.) לחד לישנא. ולדברי הרא"ש דכופין, איך זמנא יתיהיב ליה עד עשרין ותרתי אי נמי עד כ"ד? והוה ליה לזרוזי עד עשרין, ולא לורכיה עד כ"ב או כ"ד, כיון דבתר עשרים כופין 8. אלא מוכח דאם בא מחמת טענה אין כופין. ויש לדחות. ועיין בספר דינא דחיי עשין מ"ט דף ס"ה ע"א. ומכל מקום יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע.    

את הדברים מבאר ומפרט רבי חיים פלאג'י–

ומכל מקום היכא שעבר ך' שנה ולא נשא אשה, מצוה על בית דין שבכל מקום ומקום להוכיח לבני אדם שישאו נשים, ויכופו אותו. והוא הדין נמי לכל אדם משום מצות עשה ד'הוכח תוכיח את עמיתך' דאיתיה נמי בכל מצוות, כאשר אכתוב במקומו בסיעתא דשמיא, יעוין שם. אמנם לענין מה שאמרו בכתובות דף פו עמוד ב– במה דברים אמורים 9, במצוות לא תעשה שיש בהם מלקות וכיוצא, אבל במצוות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל, מכין אותו  עד שתצא נפשו ויקיים מצות עשה, נראה דבמצות עשה של פריה ורביה אין כופין כסדר הזה לומר לו תהיה נושא אשה ואם לאו מכין אותך עד שתצא נפשך, יען יש לו פתחון פה לתלות הדבר דלא מצא אשה הוגנת, או ענינים אחרים שחסר לו וענינים אחרים לענין הנשואין. וכן כתב מורנו הרב הגדול מר זקני זכרונו לברכה 10 שם בסוף הסימן 11, וזה לשונו- ואי קשיא לך הרי אמרו בכתובות (דף פו עמוד א) אמר סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו, ובודאי דמהאי טעמא שכופין על מצות עשה עד ך' שנה, דהרי מענישין גם בבית דין של מעלה ומטה גם על מצות עשה, יש לומר דהיינו דוקא כגון הנך מצוות עשה דעובר זמנם, אבל מצוה זו דיכול לקיימה כל ימיו וגם יכול לטעון לא מצאתי כעת אשה הוגנת לי או אין לי מעות כדי לישא אשה, בכהאי גונא אין מכין אותו לקיים המצוה עד שתצא נפשו, עד כאן לשונו.

ומיהו נראה לי דאם יראה לבית דין שאין לו טענה כלל כי אם דחיות בעלמא ואינן אמיתיות, כיון שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כיון דעבר ך' שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה, יש לבית דין לכוף אותו לפחות בדברים ולהוכיחו על פניו. וכן פסק מרן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג)- ומי שעברו עליו ך' שנה ואינו רוצה לישא אשה, בית דין כופין אותו וכו', ומה שכתוב בהגה שם- 'ובזמן הזה נהגו שלא לכוף', וכן כתב מהרש"ל (בים של שלמה, ביבמות פרק הבא על יבמתו סימן מ), כבר השיב הרב קרית מלך רב בפרק ט"ו מהלכות אישות על זה, וכתב דכל בית דין שאינו כופה על זה לאו שפיר עביד ואין להשגיח במנהג. ועיין למהריק"ש שכתב שאם מתעכב עד שימצא זווג נאה או סבה אחרת, לא כייפינן. והרב חיד"א זכרונו לברכה (בספר ברכי יוסף, שם, אות ט) סיים וכתב, וזה לשונו- ומכל מקום יראה דאין להתאחר מפני סבה שחוץ מגופו, יעוין שם. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א]

דחיית הנישואין אחרי עשרים – מנהג הגוים

נמצא אם כן, שאם יש לאדם טענות וסיבות מדוע לא נשא אשה אין בית דין כופין אותו. אך בשונה מכך, אם אומר האדם שאינו רוצה לישא ללא שום סיבה כמנהג הגוים, צריכים בית הדין לכוף אותו כמו בשאר מצוות עשה. כך דקדק המהריק"ש בלשונו של השולחן ערוך- 'ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה'. בספר יד אהרן הובאו דברי המהריק"ש–

ואינו רוצה לישא בית דין כופין וכו'. נראה בעיני מדנקט 'ואינו רוצה' ולא נקט 'ואינו נושא', משמע שאם רוצה אלא שמתענה עד שימצא זיווג נאה או לסיבה אחרת שיזדמן לו, לא כייפינן ליה. ונראה לי שעל זה סמכו בדורות הללו. אמנם כשאינו רוצה לישא כמנהג הגויים כייפינן ליה, מהריק"ש ז"ל. [יד אהרן, טור אבן העזר, הלכות איסורי ביאה, סימן א, סעיף י (שיטה כ"ט)]

וכן כתב רבי חיים פלאג'י.

וגם זוכה לבניו אחריו, כי בהיותם משיאן בזמנן סמוך לפרקן הנה בזה הם שמורים ונצולים ונשמרים ונמלטים בכח ה' אלהי ישראל מכל מין עבירה כמדובר. ומה שמרננו אבתרינא המון העם מגויי הארצות, שאינן נושאים נשים כי אם לשלשים או לארבעים שנה, ויש מהם שאינן נושאים נשים כלל וכלל- ההיא טענה של הבל וריק, המבדיל בין קדש לחול ובין ישראל לעמים. שהגויים הם שטופים בזמה ותורת גויים עריות ולא אכפת להו כלל, בהפקרא ניחא להו. מה שאין כן עם קדש, עם בני ישראל שהם קדושים וטהורין והם גדורים בעריות, לכן צריכין הם להיות נשואין להנצל מכל עון ומכל חטאת. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א]

התורה אסרה על איש מישראל ללכת בחוקות הגוים ולהדמות להם במנהגיהם, וכן נפסק להלכה ברמב"ם–

אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם, לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר 'ולא תלכו בחוקות הגוי' (ויקרא, כ, כג) ונאמר 'ובחקותיהם לא תלכו' (שם, יח, ג) ונאמר 'השמר לך פן תנקש אחריהם' (דברים, יב, ל) הכל בענין אחד הוא מזהיר- שלא ידמה להם. אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר 'ואבדיל אתכם מן העמים' (ויקרא, כ, כו). [רמב"ם, מדע, הלכות עבודת כוכבים, פרק י"א]

ופסק הבית יוסף שאפילו מנהג שנהגו הגוים אסור ללכת בו.

אסור ללכת בחוקות הגוים ואין צריך לומר שלא לקסום וכו' אלא אפילו מנהג שנהגו אסור לילך בו. בספרא פרשת אחרי מות (פרשתא ט אות ט). וכן כתב הרמב"ם- אין הולכין בחוקות הגוים ולא מדמין להם וכו'. עד סוף הסימן בפרק יא מהלכות עבודה זרה (הלכה א, ג). [בית יוסף, יורה דעה, סימן קעח]

הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך מבאר שלא כל מנהג שנהגו בו הגוים אסור ללכת בו, אלא רק מנהג שנהגו לשם פריצות, או מנהג שנהגו בלא סיבה הגיונית הנראה כמנהג של עבודה זרה-

וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. [שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות חוקות עכו"ם, סימן קעח סעיף א]

אדם מישראל שאינו רוצה לישא אשה ומאחר את נישואיו ללא סיבה, מדמה עצמו בכך לגוים אשר אינם מזדרזים להינשא מכיון שאינם רואים פסול בחיי אישות שלא במסגרת הנישואין. בכך הוא נוהג במנהג שנהגו בו הגוים לשם פריצות ועובר על איסור "ובחֻקותיהם לא תלכו".      

 

מקורות נוספים לעיון

1. נימוקי יוסף על הרי"ף, מסכת יבמות, פרק שישי (דף סה עמוד א) דף כא עמוד א בדפי הרי"ף, דבור המתחיל "הוא אמר מינה".
2. טור אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ג.
3. קרית מלך רב, הלכות אישות, פרק ט"ו.
4. חלקת מחוקק, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף קטן ד.
5. פתחי תשובה על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ג, אותיות ה-ו.
6. ערוך השולחן, הלכות פריה ורביה, סימן א, הלכה יב.
7. שו"ת מהר"י קולון, סימן פח.
8. בית יוסף, יורה דעה, סימן קעח, אות א.
9. ערך לחם (למהריק"ש) על שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ג.

 

הערות שוליים

1. כמו כן, גיל הנישואין המומלץ לגברים בספרות היוונית העתיקה הוא בשנות השלושים לחייהם.
M. Golden, 'Demography and the Exposure of Girls at Athens', Phoenix, Vol. 35, No. 4 (Winter, 1981) , p.322, n.21  🔼

2. המחקרים על חלקה המערבי של האימפריה הרומית התבססו על כתובות קבר מהמאות הראשונות לספירה שבהן צוין גילו של הנפטר במותו, משך שנות נישואיו או זהות מציב המצבה לזכרו. נשים הופיעו במספרים גדולים כמקדישות מצבה לזכר בעליהן רק לגבי גברים שגילם במותם היה סמוך לשלושים או גבוה מכך. המסקנה הייתה שגברים רומיים משכבות הביניים של האוכלוסייה נישאו בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים לחייהם.
R.P.Saller, Men's Age at Marriage and Its Consequences in the Roman Family, Classical Philology, LXXXII (1987), pp.25-28  🔼

3. המחקרים על מצרים הרומית התבססו על פפירוסים של מפקדי אוכלוסין שנערכו במאות הראשונות לספירה. בפפירוסים אלה ציינו בעלי בתים את הרכב בני המשפחה הגרים בביתם יחד עם גילם וקרבת המשפחה ביניהם. ניתוחם של מקורות אלו הראה שגיל הנישואין של גברים במצריים הרומית היה בסוף שנות העשרים לחייהם. מחקרים אלה מלמדים שגיל הנישואין בחלקה המזרחי של האימפריה הרומית לא היה שונה מהנהוג בחלקה המערבי.
K.Hopkins, 'Brother-Sister Marriage in Roman Egypt, Comparative studies in Society and History, XXII (1980), pp.333-334  🔼

4. הנתינים הם הגבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבוא בקהל. (רבינו עובדיה מברטנורא, מסכת קידושין, פרק ד, משנה א) 🔼

5. משלי, פרק כט, פסוק יט. 🔼

6. תרגום- והיכן ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ולא רוצה להוציאה ולשאת אשה אחרת, מוציאין אותה ממנו בעל כרחו ואפילו בשוטים. 🔼

7. תרגום- שאומרים, עד שידך על צוארו של בנך, משש עשרה ועד עשרים ושתים ויש אומרים משמונה עשרה ועד עשרים וארבע. (גמרא זו במסכת קידושין תובא ביתר הרחבה בפרק 'דחיה עבור לימוד תורה במי שיצרו לא גובר עליו'- הפוסקים שנתנו קצבה לדבר). 🔼

8. תרגום- ופירש הרא"ש, להשיאו אשה. וכן פירשו רש"י והר"ן באחד מהפירושים. ולדברי הרא"ש שכופים, איך ניתן לו זמן עד עשרים ושתים, כמו כן עד עשרים וארבע? והיה לו לזרזו עד עשרים, ולא להאריך לו עד עשרים ושתים או עשרים וארבע, כיון שאחרי עשרים כופים. 🔼

9. שלוקה ארבעים מלקות (רש"י, מסכת כתובות, דף פו עמוד א, דיבור המתחיל 'במה דברים אמורים'). 🔼

10. סבו ורבו של רבי חיים פלאג'י, רבי יוסף רפאל חזן מחבר ספר 'חקרי לב'. 🔼

11. חקרי לב, אבן העזר, סימן א. 🔼