סברת הרב הגאון הראי"ה קוק זצ"ל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, בספרו מצות ראי"ה על טור אבן העזר, הבין בדברי הרמב"ם, שאף על פי שאי אפשר לאדם בלא אשה והוא מהרהר בנשים, מותר לו לדחות את נישואיו לאחר גיל עשרים כדי שלא יבטל לגמרי מן התורה, אף על פי שהוא מצער את עצמו, מפני שמצות תלמוד תורה דוחה את כל המצוות. מובאים כאן דבריו במלואם, וזו לשונו-
טור אבן העזר סימן א'. יתברך שמו כו' שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו ועוד כי כונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות כו'.
עשה את הטעם של לפרות דבר בפני עצמו חוץ מהענין של לא טוב היות האדם לבדו, לרמז על חובת הדין שלא לישב בלא אשה גם למי שאי אפשר לו לישא אשה בת בנים, כמבואר להלן שמכל מקום יש בזה משום לא טוב היות האדם לבדו.
שם. לשון הרמב"ם ז"ל ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה, מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. ואומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד ילמוד ואחר כך ישא אשה, קצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא ייתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה, עד כאן 1.
והנה על דבר שאלת הרא"ש בקצבה לאותו לימוד, נראין הדברים שיש כאן שתי מדרגות, מדרגה האחת היא מעלת בן עזאי שחשקה נפשו בתורה עד שאמר שאפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים (יבמות ס"ג עמוד ב), שנראה מזה שהסיח דעתו לגמרי מקיום המצוה של פרו ורבו, וזה לא נאמר כי אם על בן עזאי וכיוצא בזה. אבל אם אין בדעתו לעקור את המצוה כי אם שדוחה אותה עד שימצא שעת הכושר שלא יטרידוהו המזונות מתלמוד תורה, ואז ישא אשה, הרי אינו עוקר ומבטל את המצוה אלא מאחר אותה. וכאן (הלכות אישות, טו, ב) חידש לנו הרמב"ם שהא דאמרינן שכל מצוה שאי אפשר שתתקיים על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה זהו דוקא בעיקר קיומה, אבל לא באיחורה, וכל זמן שעוד יש אפשרות לקיים המצוה באיזה זמן, ואינו מסיח דעתו ממנה, אמרינן בתלמוד תורה גם כן הכלל של העוסק במצוה פטור מן המצוה, ועוד בדרך קל וחומר, שהרי באמת תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות (פאה א, א) אלא שיש בה חדוש שהיא נדחית עם כל חומר שבה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, (ירושלמי פסחים ג ז וחגיגה א ז. רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג, ד) אבל זה החידוש לא שמענו כי אם בביטול המצוה ולא באיחור שלה, וכל זמן שלא הסיח דעתו מקיומה חשיב שאינו מבטלה, מקל וחומר דלאו הניתק לעשה אליבא דהר"י בתוספות פרק כל שעה (פסחים כט עמוד ב, דבור המתחיל 'רב אשי') דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר, וכיון שהדעה של קיום העשה באיזה זמן עוקרת אפילו את הלא תעשה הניתקת, קל וחומר שהיא פועלת שאין העשה עצמה נעקרת.
והנה, הבית יוסף כתב (בדבור המתחיל 'לשון הרמב"ם'), תחלת דבריו מבואר בברייתא שכתבתי, בסמוך, אלא שיש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה בתחילה, ונראה שמה שכתב בסוף דבריו, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, ארישא נמי קאי, עד כאן. וזהו דוחק גדול בפירוש דברי הרמב"ם ובפרט שהם שתי הלכות חלוקות לפנינו, ולמה ישמיט הרמב"ם את הדבר ששנו חכמים בהלכה הראשונה, שהוא גבי ואם אי אפשר לו בלא אשה דמיירי בכל אדם, ולאו דוקא בבן עזאי וחביריו, ולא יכתב שם, ויכתב הדברים בבן עזאי וכיוצא בזה.
על כן נראה שהרמב"ם באמת סבירא ליה דקיימא לן דבכל אופן נדחה חובת נשיאת אשה מפני תלמוד תורה, באיחור שלה, ומפני ביטול תורה אין שם שום תנאי, שהרי בגמרא דקידושין שם פליגי שמואל ורבי יוחנן אחרי שהובאו דברי הברייתא ללמוד תורה ולשא אשה ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, ואם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה, ועל זה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה: נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה ורבי יוחנן אמר ריחים בצוארו ויעסוק בתורה, ולא פליגי הא לן והא להו, דמדקאמר הלכה מכלל דפליגי, ובאמת בתוספתא דבכורות (פרק ו) פליגי בה תנא קמא ורבי יהודה, שרבי יהודה הוא ששנה דבריו שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמד תורה, משמע דתנא קמא לא התנה שום תנאי, וכדי שלא יתבטל מן התורה ילמד תורה ואחר כך ישא אשה, וכיון דאמרו הא לן והא להו ולא פליגי, אם כן כולי עלמא סבירא להו הכי דילמוד תורה בדלא אפשר לו ללמוד אחר כך משום ריחיים שבצוארו, ואפילו אם היו חולקים הלא שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, וראוי לפסוק ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה בכל גוונא, וזהו מפני שמצות תלמוד תורה דוחה הכל, וכיון שיתבטל מהתורה לגמרי על ידי נשיאת אשה, אין לו לחוש אפילו אם אי אפשר לו ויצטער בתלמוד תורה, שדוחה כל מיני רעות שבעולם, וד' רגלי חסידיו ישמור. רק במעלת בן עזאי, שהיא באה לעקור את המצוה לגמרי, על זה אמר הרמב"ם שלא נאמרה כי אם במי שחשקה נפשו בתורה ונדבק בה תמיד, ולא במי שיצרו מתגבר עליו, שהוא ודאי אינו בכלל זה, ולא מיירי כאן שיש פחד שיתבטל לגמרי מהתורה, אלא שלא יוכל לידבק בה כל ימיו כבן עזאי, בזה לא מיבעיא שחייב לישא אשה משום קיום מצות פרו ורבו, אלא אפילו יש לו בנים מחויב לישא כדי שלא יבוא לידי הרהור, כיון שגם אחר כך יוכל ללמוד, אף על פי שלא ילמד כל כך בשקידה כבן עזאי, כיון שבלאו-הכי אינו במדרגה זו מאחר שיצרו מתגבר עליו. כן נראה לעניות דעתי בפירוש דברי הרמב"ם הללו. [מצות ראי"ה, אבן העזר, א (במלואי השמטות), עמוד קצב, (הובא גם בספר טוב-ראי, קידושין כט עמוד ב)]
תשובה על סברתו של הרב הגאון הראי"ה קוק זצ"ל
באתי בזה לכתוב תשובה על סברת הרב הגאון הראי"ה קוק זצ"ל, ואין אני ראוי להיות אלא עפר ואפר תחת כפות רגליו, אך כיצד נוכל לקבל את סברת הרב הגאון הראי"ה קוק זצ"ל בדברי הרמב"ם בהלכה זו, והא מוכח להדיא היפך סברתו ממעשה דרב הונא ורב המנונא בגמרא קידושין (דף כט עמוד ב)- דוודאי רב המנונא מצער עצמו בשביל תורה הוה, ואף על פי כן אהדרינהו רב הונא לאפיה מיניה, דאמר אסור להסתכל פני רשע, והיה מחשיבו בלא אשה כרשע, כדאמר כל ימיו בהרהור עבירה, כדפירש המהרש"א שם (חידושי הלכות ואגדות מהרש"א, קידושין דף כט עמוד ב).
ועוד, איך נימא דסבר הרמב"ם דמצוה לצער עצמו בשביל תורה כשאי אפשר לו בלא אשה, והרי הוא כל ימיו בהרהור, ועל כל הרהור הוא עובר בלאו מן התורה, והביאו הרמב"ם ללאו זה בספר המצוות (מצוות לא תעשה, מז)?
ועוד, איך נימא דבשביל מצות תלמוד תורה יכניס עצמו לגדר של אי אפשר לו בלא הרהור, ונמצא דמצות תלמוד תורה שלו היא מצוה הבאה בעבירה חס ושלום?
ועוד, היכי דמי דכשנושא אשה מתבטל לגמרי מן התורה לדעת הרמב"ם? אם תמצי לומר, דהוא בעל אשה ובנים ובעל ייסורים וגם עני המחזר על הפתחים, הא סבר הרמב"ם דאפילו הכי חייב בתלמוד תורה, כדפסק בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ח), וזו לשונו-
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה- בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כחו- אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה. שנאמר- והגית בו יומם ולילה. [רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א הלכה ח]
ומדפסק הרמב"ם דבעל ייסורים ואפילו הוא עני המחזר על הפתחים ואפילו הוא בעל אשה ובנים חייב בתלמוד תורה, ואסור להתבטל לגמרי מן התורה, משמע דסבירא ליה דיוכל לקבוע לו זמן לתלמוד תורה בכל גוונא גם אחר שנשא אשה, דהא אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (עבודה זרה, דף ג עמוד א).
ועוד, הא פסק הרמב"ם להדיא שאסור לאדם לצער עצמו מדבר שהתירה לו התורה, ואם מנע עצמו מלשאת אשה אף על פי שיש לו צער בדבר נקרא חוטא, וזו לשון הרמב"ם-
שמא יאמר אדם הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אדום, גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא. הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. [רמב"ם, מדע, הלכות דעות, פרק ג הלכה א]
אלא ודאי שאם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה מיד, ולא יצער עצמו ולא מידי, ולא יביא עצמו לידי גדר של אי אפשר בלא הרהור, ויהא אנוס לעבור על לאו דאורייתא חס ושלום בשביל לימוד התורה שלו.
הערות שוליים