דרך בעלי הדעה
הגמרא במסכת סוטה מלמדת על הסדר הנכון בהנהגת האדם בנישואיו, והוא שיבנה תחילה בית, ימצא מלאכה המפרנסת אותו ואחר כך ישא אשה.
תנו רבנן- "אשר בנה", "אשר נטע", "אשר ארש", לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו – הכן בחוץ מלאכתך וְעַתְּדָהּ בשדה לך אחר ובנית ביתך. הכן בחוץ מלאכתך- זה בית. ועתדה בשדה לך- זה כרם. אחר ובנית ביתך- זו אשה. [תלמוד בבלי, סוטה, דף מד עמוד א]
הרמב"ם הלך בעקבות הגמרא ולימדנו שכן דרך בעלי הדעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת תחילה ויקנה בית דירה ורק אחר כך ישא אשה-
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואחר כך יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו. מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות- אשה תארש, בית תבנה, כרם תטע. כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה הוא אומר- ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו. [רמב"ם, מדע, הלכות דעות, פרק ה, הלכה יא]
הגמרא נקטה בלשון "דרך ארץ" והרמב"ם השתמש בלשון "דרך בעלי הדעה" וכן "הטפשין מתחילים לישא אשה". בכך בא הרמב"ם להשמיענו שדרך זו היא טובה ומובחרת למי שיוכל לעשות כן, אך אין התורה אוסרת על האדם חס ושלום לשאת אשה כאשר הוא עני ואין לו במה לפרנס את עצמו. 1
אם כן עלינו לבאר את דברי הרמב"ם בהלכות דעות ולומר שוודאי לא הייתה כוונת הרמב"ם שיתעכב ולא ישא אשה אחרי גיל עשרים כדי לדאוג לצרכי פרנסתו, שכן הרמב"ם עצמו פסק שאחרי עשרים מבטל מצות עשה וכל ימיו עובר על איסור תורה של הרהור עבירה 2. אלא שכוונת הרמב"ם בהלכות דעות היא שיעשה השתדלות בפרנסתו כדרך כל הארץ לפני שנתו השמונה עשרה וישא אשה לפני שמלאו לו עשרים. על פי זה ניתן להבין פשט בדברי חכמינו זכרונם לברכה במסכת סוטה שאמרו שדרך ארץ שימצא אדם מלאכה המפרנסת אותו קודם שישא אשה. את הפשט מבאר החקרי לב, שכוונת חכמים היא שדרך ארץ להשתדל בפרנסה לפני שישא אשה היא רק עד שמונה עשרה. אך משמונה עשרה והלאה בחור כבר מחוייב מדברי חכמים להשתדל לשאת אשה, כדי שלא יגיע לגיל עשרים בעודו רווק ויבטל מצות עשה מדאורייתא.
נביא את דבריו של החקרי לב. בתחילת דבריו מזכיר החקרי לב את השאלה מדוע נער שלא נימול שכבר מלאו לו שלוש עשרה שנה מתחייב מיד בעונש כרת, הרי בית דין של מעלה לא מענישים כלל עד גיל עשרים? החקרי לב לא עונה על השאלה. אך מכל מקום, עולה בידו לבאר על פי ההלכה שאין בית דין של מעלה עונשים את האדם עד עשרים שנה את מצות הנישואין.
ומדי עוברי הוקשה לי בדברי הראב"ד זכרונו לברכה שנראה מדבריו דמשהגדיל ונעשה בן י"ג שנה עומד באיסור כרת, וכן מבואר מדברי ספר יראים (סימן כ) שכתב דמשהגדיל חייב למול ואם לא מל חייב כרת, וכדבריו כתב הסמ"ק (סימן קסז). והדבר קשה, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה דאין בית דין של מעלה מענישין כי אם מעשרים שנה, וכמו שכתב גם כן רש"י בריש פרשת חיי שרה מה בת עשרים שנה בלא חטא שהרי אינה בת עונשין, ועיין שם ברא"ם ובתשובות רב צבי (סימן מט).
וצריך ישוב בזה לעת הפנאי, כי על פי דברי רבותינו זכרונם לברכה נתיישב לי במאי דהוה קשה לי במצות פרו ורבו, שפטרו הפוסקים עד עשרים שנה, מנא לן? דהא מבן י"ג שנה חייב בכל המצוות! ואי למתניתין דאבות דתני בן י"ח לחופה לחוד הוה קשה, היה מקום ליישב דקים להו לרבותינו זכרונם לברכה דכדי לבקש אשה הוגנת לו, וגם צריך שיקבץ ממון לפרנסה ולכסותה, ולימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה, ושיערו חכמים עד ח"י שנים. אבל זה שאמרו בפרק קמא דקידושין (כט, ב) עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא ממתין וכו', ונמשכו הפוסקים לזה ופטרו עשה זה עד כ' שנה, קשה טובא- מי גילה להם שיעור שתי שנים עוד, לא פחות ולא יותר? ותיסגי עד י"ח שנה כדתנן באבות! 3 אך כפי דברי רבותינו זכרונם לברכה אתי שפיר, דאין מענישין בית דין של מעלה עד כ' שנה, והרי בחיוב עשה אין לנו בו שום עונש בדיני אדם כי אם בדיני שמים, וכיון דבדיני שמים אין מענישין כי אם עד כ' שנה לכן הקדוש ברוך הוא ממתין עד עשרים. [חקרי לב, אבן העזר, סוף סימן א]
מבואר בדברי החקרי לב שעד שנתו השמונה עשרה צריך האיש להשתדל בפרנסתו ולקבוע לו מלאכה המפרנסת אותו- וזוהי דרך ארץ שלימדונו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא במסכת סוטה.
כיון שדרך ארץ היא שאדם ימצא לו מלאכה המפרנסת אותו עד שיהיה בן שמונה עשרה, חייבו חכמינו זכרונם לברכה את האב ללמד את בנו מלאכה כדי שיוכל הבן לפרנס את אשתו ובניו. מצוה זו המוטלת על האב, זמנה הוא טרם שיגיע הבן לפרקו ויתחייב לשאת אשה. מכל מקום, אם חשקה נפשו של הבן בתורה לבדה האב אינו צריך ללמדו אומנות, אלא יעסוק הבן בתורה שאחריתה עושר וכבוד. כך מלמדנו רבי משה אבן מכיר בספרו סדר היום
גם מוטל עליו ללמדו אמנות כדי שיעסוק בו להתפרנס ולראות חיים עם אשה אשר אהב, והוא מן הטעם אשר אמרנו, כי מה תועלת להשיאו אשה אם אינו יכול להתקים בה מחוסר כל? טוב ממנו הנפל. ואדרבא – אסור לזווגן ולחברם, וכן אמר שלמה בחכמתו (משלי, כד כז) הכן בחוץ מלאכתך וגו' אחר ובנית ביתך, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ב, ב)- יפה תורה עם מלאכה כי יגיעת שניהם משכחת עוון. מטעם זה אף על פי שיש לו ממון הרבה לתת לבנו, לא ימנע מפני זה מללמדו אומנות, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. אלא אם כן הוא דבוק בתורה וחשקה נפשו בה, כי אז אסור לו לעסוק בשום מלאכה זולתה, כיון שיש לו במה להתפרנס ולא יצטרך לבריות אחר שנשא אשה, ועדין הוא עוסק בתורה משום שאין לו טרדא וטרחא. [סדר היום, בפירוש משנת בן חמש שנים] 4
אפילו עני שבישראל מחוייב לישא אשה עד גיל עשרים
להלכה נפסק שאפילו עני שבישראל לא יעבור גיל עשרים בלא אשה. בשו"ת חת"ם סופר, נשאל רבי משה סופר על ידי המהר"ם מינץ, פוסק בן דורו, האם נכון לדעתו לפסוק שכאשר אין לאדם כדי לפרנס את עצמו, הוא יכול להתעכב ולא לשאת אשה. דבר זה רצה להסיק המהר"ם מינץ מתוך דברי הראב"ד שאמר- "וראוי לכל איש בר דעת שלא יעגן עצמו ולא לבת זוגו מפני ממון רב, שהממון ההוא לא יצליח מפני העגון ומפני הרהור עבירה". מכיוון שאמר הראב"ד "ממון רב", ולא אמר "ממון" סתם, רצה המהר"ם מינץ להבין מתוך דבריו שמפני ממון רב אסור לאדם לעגן את עצמו. אך מפני "ממון"- דהיינו שהוא איש עני ואין לו במה לפרנס את עצמו- מותר לו לעגן את עצמו ואת בת זוגו. סברא זו דוחה החת"ם סופר בתשובתו למהר"ם מינץ, ופוסק להלכה שאפילו עני שבישראל לא יעגן את עצמו מפני הממון. נביא תחילה את דברי הראב"ד שהובאו בספר ארחות חיים
כתב הראב"ד ז"ל: נהגו שלא ליתן אדם ממון גדול לבתו, ומי שהוא קפיד ומתקוטט בעבור נכסי אשתו אינו מצליח ואין זווגן עולה יפה, אלא מה שיתן לו חמיו או חמותו יקח בעין יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר. תדע, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה- הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו, יעשה מהן מצוות. וראוי לכל איש בר דעת שלא יעגן עצמו ולא בת זוגו מפני ממון רב, שהממון ההוא לא יצליח מפני העגון ומפני הרהור עבירה. ורבים נכשלים בעבירות כשאינן נושאין אשה במהרה, ועליהן נאמר כל הנושא אשה לשם ממון ולא לשם שמים, עשה יעשה לו כנפים והחטאים נקשרים בנשמתו ובגופו חס ושלום. [ארחות חיים, חלק ב, הלכות כתובות, סימן ג]
נביא כעת את תשובת החת"ם סופר שכתב למהר"ם מינץ
מה שכתב פאר רום מעלתו, דבארחות חיים דמייתי הרב בית יוסף באבן עזר סוף סימן ס"ו 5, ימצא המעיין דמה שכתב שלא יעגן אשתו עבור ממון שפסקו לו ולא יתקוטט עבור מעות כזה אחר שבידו לפרנס את עצמו בלאו הכי כמובן שם בדבריו, עד כאן לשון פאר רום מעלתו. ואנכי הרואה עיינתי בדברי הארחות חיים ולא מצאתי משמעות זו. אדרבא, מדכתב 'שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה ורבים נכשלו בעבירות כשאינם נושאים אשה מהרה ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון' עד כאן לשונו, ומדתלי טעמא בהרהור עבירה ועיגון שמע מינה אפילו עני שבישראל לא יעגן עצמו ויביא עצמו לידי הרהור עבירה. ואם דקדוקי עניות קשים מגידא ומותא הרהורי עבירה קשים מעבירה 6, ומשנתינו דהפוסק מעות לחתנו דלרבנן תשב עד שתלבין 7, מיירי במקום שיכול לישא אחרת וליכא עיגון דליה ולא הרהור עבירה. אבל בזמנינו אל ישגיח על ממון, נושא אשה לשם שמים, וכי לא ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך. [שאלות ותשובות חת"ם סופר, חלק ג, אבן העזר א, סימן קנ, בתשובה לשאלת המהר"ם מינץ]
וכן כתב הרב יחזקאל סג"ל "הנודע ביהודה" בספרו אהבת ציון שלא לעכב את הנישואין מפני הממון.
הכנסת כלה. יש בתוכנו אנשים אשר עיניהם צרה על הבינוניים הנושאין נשים, באומרם- במה יתפרנס זה, האשה ובנים, הלא מעט אשר לו. וטחו עיניהם מראות כי הקדוש ברוך הוא עושה סולמות וגלגל הוא שחוזר בעולם ונמצא הרבה אשר אבותיהם נתנו להם מֹהַר ומתן בעת הנשואין וכעת ירדו מנכסיהם וידם פשוטה לקבל צדקה. ויש אשר מעט היה להם בעת הנשואין וגדלו והצליחו ונכסיהם מרבים. [אהבת ציון, דרוש ג, דף ד עמוד ב]
וכן כתב גם הפלא יועץ שאפילו עני שאין ידו משגת לפרנסת אשה ובנים לא יעכב את נישואיו.
וכל שכן שאם הבן ברשות עצמו שחובה מוטלת עליו למהר לשא אשה ולא יעשה שקר בנפשו. ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לפרנסת אשה ובנים ומתוך כך אין מי שירצה להזדווג עמו, על כל פנים כל אשר בכחו לעשות יעשה, ויבקש איזה עניה אפילו אינה מכנסת לו כלום; ויבטח בשם ה' שבשכר זאת יריק לו ברכה. ואפילו אם היא שחורה וכעורה- שקר החן והבל היופי ומצות ה' ברה היא תעזרנו להוליד בנים אנשי צורה. ואם לא ימצא בעירו, ילך מעיר לעיר וממדינה למדינה ויסיר מסוה הבושה לבקש אשה כי היא אבן הראשה לגדר ערוה וסדר קדושה. [פלא יועץ, זיווג]
בספר מעשה רוקח על הרמב"ם כתב על התקלות הגדולות שגורמים אותם אנשים הנמנעים מלשאת אשה לאחר שעברו את גיל עשרים, בהידמותם לבן עזאי או באמרם שלא תשיג ידם לפרנסת אשה ובנים-
מי שחשקה נפשו בתורה וכו'. ביבמות דף ס"ג. והרבה חכמים בעיניהם ראיתי שרצו להפטר ממצוה זו בהדמות עצמן לבן עזאי. ויש מהם מחמת מיעוט הבטחון בהקדוש ברוך הוא באמרם שהם יראים פן ימותו בניהם ברעב מחמת שאין מספיקין להרויח כדי צרכם. אוי להם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה שלא יבצר בעולם שימלטו מהרהורים שהם קשים מהעבירה עצמה כדאיתא ביומא דף כ"ט, ומבטלים מצוה זו בשאט נפש, וזו רעה חולה שמהם לומדים העמי הארץ ובזה מתרבה הזנות והפרצות העצומות כאשר הם גלוים ומפורסמים והשם יתברך יכפר בעדם וישים העקוב למישור. [מעשה רוקח על הרמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, אות ג]
וכן כתב רבי חיים פלאג'י שהנמנע מלשאת אשה מפני חששות הפרנסה כופר בהשגחת השם בעולמו.
ועיני ראו ולא זר כמה בני אדם שהיו עניים ונודדים ללחם ונשאו נשים בדחק ובצער גדול, ה' הצליח בידם ושוב אחרי כן יצאו ברכוש גדול, צלח רח'ב, והיה להם פרנסה טובה ורחבה. והמכחיש בזה אין ספק כי הוא שונא הדת ולהקדוש ברוך הוא, כי כופר הוא בהשגחתו יתברך ונקרא רשע, כמו שאמר הרב זכרונו לברכה. וזה יהיה לי כונת הכתוב בתלים 8 סימן פ"א, "משנאי ה' יכחשו לו, ויהי עתם לעולם, ויאכילהו מחלב חטה, ומצור דבש אשביעך". דהנה כבר כתבנו משמא דגמרא שדרשו בפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו": לו, זו אשה. וכן הוא אומר "אעשה לו עזר כנגדו". והנה ידוע מה שאמרו שם בגמרא על פסוק "ואתה נותן להם את אכלם בעתו"- 'בעתם' לא נאמר אלא 'בעתו', מלמד שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד ואחד פרנסתו בעתו. וזה אומרו משנאי ה', שהם הכופרים בהשגחתו יתברך ומזה מפקפקים לבל ישאו נשים ויולידו בנים משום צורך פרנסתם, הם בודאי נקראים משנאי ה' ששונאים לדת תורתינו הקדושה ולהקדוש ברוך הוא כי הם מכחישין מה שכתוב בתורה "אשר יחסר לו"- זו אשה. וזהו מאי דדיק קרא 'יכחשו לו' רוצה לומר שמכחישים לתיבת 'לו' זו אשה, ואינם רוצים לתת ולסייע לצורך נשואים משום סברא כוזבת שאין הקדוש ברוך הוא מזמין להם פרנסתם, ואינן דורשים מה שכתוב בגמרא, 'בעתם' לא נאמר אלא 'בעתו', שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד פרנסתו בעתו. וזהו אומרו 'ויהי עתם לעולם', שהם סוברים כי אין הקדוש ברוך הוא מזמין לכל אחד פרנסתו וכאילו כתיב בעתם לעולם, שאינם מבחינים בין עתו לעתם. והם לא ידעו כי כביכו"ל הוא אל זן ומפרנס לכל כי לאוהבי ה' המקיימים מצותיו, והוא סומך על אמונתו יתברך ומשים בטחונו בו הרי הוא זוכה 'ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך'. דאיכא תרתי לטיבותא- שיהיו מזונותיו מסורים בידו יתברך ומתוקים כדבש ונפת צופים, ולאפוקי ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה סדר נח והביאו רש"י על פסוק "והנה עלה זית טרף בפיה" [בראשית, ח, יא], שאמרה יונה יהיו מזונותי מרורים כזית בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ביד בשר ודם כמו שיעוין שם, לאפוקי זה השמיענו קרא רבותא טפי, כי יהיו מזונותיו בידו יתברך 'ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך', שיהיו מתוקים כדבש ומידו יתברך וקל להבין. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א, מאמר ה]
שלא לעכב את הנישואין מפני הנדוניא
כתב רבי חיים פלאג'י שאף על פי שהאדם בדוחק גדול מצד פרנסתו לא יעכב את נישואיו, אפילו אם אבי הכלה פסק לו ממון וחזר בו. רבי חיים פלאג'י מביא הלכה זו בשם הרמ"א (מור"ם) ומהריק"ש
שלא לאחר זמן הנשואין מפני סבות ועכובים מהבלי העולם, כי אף על פי שהוא בדחק הרבה ואין לו להוצאות החופה, ימעט בהוצאות בכמה דברים שאינן כל כך צורך כדי לקים מצות הבורא. ואם בא יבא העכוב מצד הכלה או אביה שפסקו לתת לו מֹהַר ומתן ואין לאל ידם וכדומה, לא יעכב החתן את הנשואין בשביל זה או יתקוטט על זה. וכבר כתב מור"ם בהג"ה (אבן העזר ריש סימן ב) ומהריק"ש בספר ערך לחם (סימן סו) וזה לשונו- ומי שפסקו לו ממון הרבה בשדוכין וחזרו בהם לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו. ומי שעושה כך אינו מצליח ואין זווגו עולה יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מיקרי נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה ואז יצליחו, עד כאן לשונו. ומי שהוא טוב עין וירא את דבר ה', אם יראה שאבי הכלה או הכלה מתבישים ממה שנתנו, יש לו להחתן ולקרובים שלו לקבל מה שהביאו לו ממֹהַר ומתן בסבר פנים יפות וישבחנו בעיני הכלה והקרובים שלה, כדי שלא יתבישו ויצטערו חלילה, ובשכר זאת יש ביד השם יתברך לתת להחתן מנה אחת אפים ויהיה לו ברכה רבה עד בלי די, ובזה יהיה נקל ענינים אלו בענין הוצאות החופה והמֹהַר ומתן משני הצדדים, יקרבו ויאתיו ימי הנשואים ולא יתאחרו. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א, מאמר ד]
וכן כתב החפץ חיים בקונטרס דבר בעיתו.
והנה כל זה דברנו ובררנו מן הכתוב ומן המושכל שלא לעכב הנשואין אפילו מחמת הטעמים הנזכרים למעלה, וכל שכן אם העכוב הוא מחמת שאין נותנים לו נדוניה כל כך כפי רצונו, בודאי דרך מקולקלת היא מאד מאד שחמוד ממון מעבירו על מצות התורה, והוא המצות עשה של "פרו ורבו" שחיוב גמור הוא על האדם לשא אשה עד שיגיע לבן עשרים, כדאיתא ב"אבן העזר", סימן ב. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (בקידושין דף ל): כיון שהגיע אדם לעשרים שנה ולא נשא אשה, אמר הקדוש ברוך הוא וכו'. ופעמים רבות בא על ידי עכוב הנשואין למחלות גדולות 9, והוא עובר על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".
והנה הכתוב צווח ואומר: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זְרֹעו ומן ה' יסור לבו". ובאורו שהאדם שכל בטחונו הוא על אדם שהוא רק בשרא בעלמא [כי האדם הלא אינו שליט ברוחו, וכשתצא רוחו ישוב לאדמתו] הוא בכלל ארור חס ושלום. ואם כן בעניננו נמי, כמה מגונה הוא כשכל בטחונו הוא רק על הכסף של נדוניא אם ינתן לו כפי רצונו. הן אמת שצריך לאדם איזה סבה שתחול עליה ברכת ה', אבל למה לא יאמין האדם שכאשר יעשה רצון ה' בנשואין שלו ישלח לו אחר כך הצלחה במעט הממון אשר יקח ויעלה מעלה מעלה, וכמאמר הכתוב (שמואל א, יד, ו): "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט". וכן אנו רואין בעינינו שכל אדם שהשם יתברך נותן לו הצלחה במעשיו, הוא עולה מעלה מעלה אף מהתחלת איזה עסק קטן. ולהפך, חס ושלום, כשמסיר השם יתברך הצלחתו לא יועיל לו כל הון שיש לו. ועל כן צריך האדם לחזק בטחונו בה' שהוא המפרנס לכל באי עולם בעתם ובזמנם, וכדאיתא בתנא דבי אליהו שבכל יום בשלש שעות ראשונות יושב הקדוש ברוך הוא וזן ומפרנס ומכלכל לכל מעשה ידיו שברא בעולמו. [ואמרתי, שנפקא ליה זה ממה שאמר הכתוב: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו" ואיתא (בשבת דף י): שעה ראשונה- מאכל לודים 10, שניה- מאכל לסטים 11 וכו', שעה רביעית- מאכל כל אדם. נמצא שזמן אכילת כל אדם הוא ברביעית, וממילא הקדוש ברוך הוא שהוא מכין מזון לברואיו שיהיה להם לכל אחד כפי רצונו הוא מכין בשלש שעות ראשונות כדי שכשתבוא השעה הרביעית יהיה לו מה לאכול]. ובודאי עבור בטחונו יהיה לו הקדוש ברוך הוא עבור זה למחסה בכל עניניו, וכמאמרם (במנחות כט): כל התולה בטחונו בהקדוש ברוך הוא, הרי הוא לו מחסה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים". וזהו שאמר הכתוב: "השלך על ה' יהבך [המשא שלך] והוא יכלכלך"- היינו שלא ישאיר על עצמו אף מקצת מן המקצת מן המשא, כיון שבעל כרחו מוכרח האדם לבסוף לבוא לידי מדת הבטחון בכל עניניו. ואז בודאי כשתבטח בו באמת הוא יכלכלך וכמו שאמר הכתוב: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". [מתוך קונטרס דבר בעיתו]
שלא להתעכב מפני חשש הפרנסה בזמן השירות בצבא
החפץ חיים כתב שאף על פי שאדם מתגייס לצבא לא יעכב את נישואיו מחשש הפרנסה. דברי החפץ חיים נאמרו על צבא זר אך הם נכונים גם לצבא ישראלי, ובאופן כללי לכל מקרה בו יאלץ האיש לעזוב את ביתו לאחר נישואיו לתקופה ארוכה-
וידעתי גם ידעתי כי ישיבו לי לאמר- פן יוליד בנים בתוך משך זה הזמן והוא יצטרך ללכת לצבא ופן לא יהיה אז בכח בני משפחתו לפרנסם; מוטב לבטל יותר מצות עשה של פריה ורביה משנגרום לבוא לידי חשש סכנת נפשות. אף אני אשיב לו- מה יענה על הזמן שנגזר עלינו בהיותנו במצרים: "כל הבן הילוד היארה תשליכהו וגו'". אם כן בודאי הנשואין הוא להבל ולריק וגורמת לשפיכות דמים לפי טענה הזו, וכמו שהיה המעשה באמת שאחד המיוחד מגדולי הדור, והוא עמרם אבי משה רבנו עליו השלום, גרש אשתו עבור זה כי אמר- מה אנו נלד לבהלה? ועל ידי זה עמדו כלם וגרשו נשותיהן. ואף על פי כן הוא עצמו חזר אחר כך מזה ועמד והחזיר אשתו ועל ידי זה נולד לנו הגואל צדק, וכמו שכתוב: "וילך איש מבית לוי וגו'" ועמדו כלם והחזירו נשותיהן, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל זה בסוטה (פרק קמא). ואם כן היום, שברוך ה' אנו חוסים בצל המלכים אשר אין נוגעים חס ושלום לרעה בבנים הנולדים, בודאי אין לנו לפטור עצמנו מפריה ורביה על ידי זה. [מתוך קונטרס דבר בעיתו]
על ידי עיכוב הנישואין עלול אדם לבוא לידי עניות
כתב החפץ חיים שעל ידי עיכוב הנישואין עלול אדם לבוא לידי עבירה, ועל ידי כך יגזר עליו להיות עני חס ושלום. נמצא שעל ידי שעיכב עצמו בשביל הפרנסה בא לידי עניות-
גם ידוע שדבר זה מביא את האדם לידי הרהור, ופעמים בא על ידי זה ממילא לעוון החמור גם כן, וכמאמרם (כתובות מו) על הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע": אזהרה שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה. ומי זוטר הוא העוון הזה, שהביא מבול לעולם? וגם על זה כתוב: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'", שסבת מיתתו היתה גם כן עבור שהשחית את דרכו על הארץ, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, ונחשב כשופך דמים עבור זה, כדאיתא בנדה יד עיין שם בגמרא שהאריכו מאד בגדל העוון הזה של הוצאת זרע לבטלה. גם ידוע הוא מן ספרים הקדושים שעוון זה גורם אחר כך לבוא לידי עניות חס ושלום ומי יודע עד כמה זמן יגזרו עליו עניות עבור זה. ואם כן מה יועיל לו אם יקח נדוניא יותר על ידי המתנתו, הלא יצא שכרו בהפסדו. ולפעמים גורם דבר זה חס ושלום לידי מיתת בנים קטנים שיולדו לו אחר כך כמו שמובא בספרים, ואם כן יאבד לו על ידי זה הרבה יותר ממה שהרויח על ידי עכובו. [מתוך קונטרס דבר בעיתו]
עלינו לומר שהחפץ חיים מדבר בעיכוב הנישואין אחרי גיל עשרים, שכן אז האדם מתחייב בעונשין בבית דין של מעלה. אך לפני גיל עשרים אין בית דין של מעלה מענישים את האדם על עבירות שבידו.
אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו
הגמרא במסכת יבמות מלמדת שכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה. וכך אמר רבי תנחום בשם רבי חנילאי
אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה- דכתיב [דברים י"ד] ושמחת אתה וביתך, בלא ברכה- דכתיב [יחזקאל מ"ד] להניח ברכה אל ביתך, בלא טובה- דכתיב [בראשית ב] לא טוב היות האדם לבדו. [תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סב עמוד ב]
במסכת בבא מציעא מלמדנו רבי חלבו שעל האיש להיות זהיר בכבוד אשתו, שכן אין הברכה מצויה בביתו של האדם אלא בזכות אשתו. דבר זה למד רבי חלבו מאברהם אבינו שהתעשר בזכות שרה אשתו, כשקיבל מתנות מפרעה מלך מצרים כאשר נלקחה שרה לארמונו של פרעה.
ואמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר 'ולאברם הטיב בעבורה'. [תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף נט עמוד א]
וכן היה מלמד רבא לבני עירו מחוזא שיכבדו את נשותיהם כדי שיתעשרו
והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא– אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. [בבא מציעא, שם]
וכן כתב רבי חיים פלאג'י שלא ימנע האדם מלשאת אשה מחשש ההוצאות המרובות, שכן כאשר ישא אשה ישלח לו ה' ברכה במעשה ידיו-
ואם ימנע האדם את עצמו שלא לקח אשה בעבור כי ירבה עליו ההוצאה יתרה, הנה לזה אמר – כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה, שנאמר "להניח ברכה אל ביתך", כי על ידי שנושא אשה יצו ה' אתו את הברכה. דמלבד שמצינו כמה וכמה אנשים שאין להם אשה ועם כל זה הם עניים ולא ראו סימן ברכה מעולם, זאת ועוד כי על ידי שיש השראת שכינה ברכה מצויה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א]
מצוה לחזק לבו של החתן ולהקל בעיניו הוצאות הפרנסה
כתב רבי חיים פלאג'י בשם ספר שבט מוסר, שמצוה על האדם לעודד את רוחו של החתן ולחזק בטחונו בקדוש ברוך הוא שיזמין לו פרנסתו בריוח
ומורינו הרב כהנא רבה בספר שבט מוסר (סדר יתרו פרק י"ו) כתב וזה לשונו- בני הוי זהיר כשתראה חתן וכלה שנכנסים לחופה להקל בעיניו הוצאות הבית, שאין ביד האדם כלום והקדוש ברוך הוא זן הוא ומזמין פרנסה לכל אחד בעתו, וזה מעשה בכל יום עם כל אחד ואחד, ובזה ילך לחופה בשמחה ויקנה בטחון בלבו וישען באלהיו. והוי זהיר בחתן הנכנס לחופה לסעדו כפי יכלתך ולשמח ולכבדו בימי חופתו ולספר בשבחו באופן שתשמח הכלה. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א]
מקורות נוספים לעיון
- חלקת מחוקק על שולחן ערוך, אבן העזר סימן ב סעיף א, סעיף קטן א.
- בית שמואל על שולחן ערוך, אבן העזר סימן ב סעיף א, סעיף קטן ב.
- פתחי תשובה על שולחן ערוך, אבן העזר סימן ב סעיף א, סעיף קטן א.
- באר היטב על שולחן ערוך, אבן העזר סימן ב סעיף א, סעיף קטן ג.
הערות שוליים