חכמינו זכרונם לברכה חייבו בחור בסיום שנתו השמונה עשרה להתחיל להשתדל במצות הנישואין. מאידך ידעו חכמים כי לרובם המוחלט של הבחורים אין יכולת כלכלית לקיים את המצוה בעצמם. לכן קבעו שכל אב מחוייב לסייע לבנו מבחינה כלכלית בקיום המצוה, כפי מה שתשיג ידו ובהתאם ליכולתו. דבר זה למדו חכמים מדברי הנביא ירמיה ששלח אל העם אשר הגלה נבוכדנאצר לבבל. ירמיה מנבא לעם היושב בגולה על שיבת ציון לפי מלאת לבבל שבעים שנה ומצוה עליהם לפרות ולרבות על אף הגלות-
קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. [ירמיה, פרק כט, פסוק ו]
הלכה זו מובאת בתלמוד הבבלי במסכת קידושין
תנינא להא דתנו רבנן: האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. ויש אומרים אף להשיטו במים. [תלמוד בבלי, קידושין, דף כט עמוד א]
מבארת הגמרא שהלכה זו נלמדה מדברי הנביא ירמיה-
להשיאו אשה. מנלן? דכתיב: [ירמיה כט] קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. בשלמא בנו- בידו, אלא ביתו- בידו היא? הכי קאמר להו: ניתן ליה מידי ולבשייה ונכסייה. כי היכי דקפצו עליה אינשי. 1 [תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל עמוד ב]
חשוב להדגיש כי אין כוונת חכמים שהאב יבחר לבנו אשה 2, אלא שיסייע בידו מבחינה כלכלית בהתאם ליכולתו וכן שיחנכו לחיי משפחה מתוך קדושה, כפי שיתבאר מהמקורות הבאים 3. נביא את דברי רבי יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור, המזכיר בתחילת דבריו את חינוך הבן במצוות הנישואין
האב חייב בבנו להשיאו אשה, כדי למונעו מן החטא ולחנכו בישוב דעת ולהכניסו במצות קיום המין. והביאו רבותינו לזה סמך מן הפסוק, כדגרסינן בפרקא קמא דקדושין (כט, א): תנו רבנן: האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וכו', כדאיתא למעלה, בפרק ראשון מכלל גידול הבן. ואמרינן עלה (שם ל, ב): להשיאו אשה מנא לן? דכתיב בירמיהו (כט, ו): קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. בשלמא בנו- בידו, בנותיו מי הוו בידו? הכי קאמר, ליתוב להו כי היכי דליתיה וינסבוה. וזמן הראוי לזיווג הוא הטוב כל מה שיוכל להקדים קודם שיתגבר עליו יצרו. ואף על פי שלמוד תורה גדול מכל המצות, וכל שכן לחנוך הנער, יש לך זמן שנשואי אשה קודמין, כדגרסינן התם (קדושין כט, ב): ללמוד תורה ולישא אשה- ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. ואם אי אפשר בלא אשה- נושא אשה ואחר כך לומד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה, נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי, הא לן והא להו. וגרסינן נמי במסכת יומא, פרק בא לו כהן גדול (עב, ב): "יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהלים יט, י), אמר רבי יוחנן: זה הלומד תורה בטהרה. מאי היא? נושא אשה ואחר כך לומד תורה. והזמן הבינוני לאיש שאינו שטוף ביצרו הוא בן שמנה עשרה. 'והוא אשה בבתוליה יקח' (ויקרא כא, יג), מנין 'והו"א'. וכן אמרו במסכת אבות, פרק ה: בן שמנה עשרה לחופה. לפי שהוא בחור, קודם שיתגבר עליו יצרו, אבל יהא טפה ראשונה שלו, בנו בכורו, בקדושה. [מנורת המאור, כלל ו, חלק א, פרק ראשון]
רבי משה אבן מכיר בספרו סדר היום, מבאר מדוע מצוה זו מוטלת על האב. נקדים לדבריו את ההלכה במה יוצא האיש ידי חובת מצות פריה ורביה. כך כותב הספר מצוות גדול
בארבעה מקומות הזהירה תורה על פריה ורביה, בפרשת בראשית ופרשת נח. ותנן ביבמות בפרק הבא על יבמתו [דף סא ב] שבית הלל אומרים לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו זכר ונקבה, ומסקינן [דף סב ב] שאם מתו הזכר והנקבה והיו להם בנים זכר מזה ונקבה מזה, אפילו היתה הנקבה מן הזכר, בני בנים הרי הם כבנים. אבל אינו מועיל זכר ונקבה מאחד מהם בלבד. [סמ"ג, מצוות עשה, מצוה מט]
ובהמשך דבריו כותב הספר מצוות גדול, על פי הגמרא במסכת יבמות (דף סב עמודים א-ב)-
היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר קיים מצות פריה ורביה ורבי יוחנן אמר לא קיים, והלכה כרבי יוחנן.
וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך
נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה. במה דברים אמורים? כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהם זכר ונקבה, עדיין לא קיים מצוה זו. [שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ו]
לאחר שהבאנו את ההלכה בספר מצוות גדול ובשולחן ערוך, נביא את דבריו של רבי משה אבן מכיר בספר סדר היום
מפני מה המצוה הזאת מוטלת על האב לעשות? משום שעקר המצוה של פריה ורביה היא כדי להשאיר אחריו ברכה ויהיה קיום המין ודור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, ונעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. וכל זמן שהבן והבת עצים יבשים לא יעשו פרי לא יועיל כלום בתקנתו. אבל יעשה הוא הבא מידו להשיא אשה לבן ואיש לבת, וה' ימלא חסרונם ויתן להם פרים בעתם נגמרה הבריאה בשלמות. לכך צריך האדם להשתדל במצוה הזאת בכל יכלתו ובהגיע בנו לפרק י"ח שנה שלמים יבקש לו מנוח אשר ייטב לו, ואם צריך למעות או לתכשיטין יבקש לו. ואפלו ברחוקים אמר הכתוב: 'די מחסורו אשר יחסר לו' ואמרו חכמינו זכרונם לברכה- זו אשה, כל שכן בבניו היוצאים מחלציו והוא מחויב במצוה עצמה כאשר בארנו, שצריך השתדלות נמרץ לגמור כל הצריך עד שיצא משפט הנער לאור. [סדר היום, בפירוש משנת בן חמש שנים]
רבי משה אבן מכיר מזכיר בדבריו שאפילו ברחוקים אמרה התורה "די מחסורו אשר יחסר לו". כוונתו היא למצות הצדקה, להשיא עניים ויתומים שאין ביכולתם להינשא בכוחות עצמם 4.
רבי אליעזר פאפו, הפלא יועץ, חי במזרח אירופה בשנים תקמ"ו (1786)- תקפ"ח (1827) ושימש כרבן של שתי קהילות, בסיליסטרה שבבולגריה ובבוקרשט שברומניה. בספרו פלא יועץ 5, הוא מתאר מציאות חינוכית קשה ומורכבת, בה הילדים כבר מגיל צעיר מאוד לא נשמעים להוריהם ומורדים במסגרת התורנית והמשפחתית. מתוך כך הוא מורה להורים שימנעו מהכאת בניהם והכבדת עולם עליהם על מנת שלא יבעטו וימרדו. בהמשך דבריו הוא מתאר גם את המציאות הרווחת בדורו לאחר נישואי הבנים ומתוך כך ממליץ לבנים שלא לגור בבית הוריהם לאחר נישואיהם, בדומה לנהוג בדורנו
ולפי הדורות הללו שבני עליה שישמעו בקול אביהם ואמם הנם מועטים, ובפרט כשנושאים נשים שכלה מתקוטטת בחמותה והדבר קשה המציאות שינהגו כבוד כאשר יאות, מה טוב ומה נעים לאב ואם אם יהיה באפשרות להם שיפרישו את בניהם שלא יהיו סמוכים על שלחנם, וכן טוב לבנים אם הוא ברצון אביהם ואמם שיפרשו מעל שלחנם, כי ההעדר טוב ממציאות הרע, ומי יתן והיה לבבם של בנים לכבד אביהם ואמם ויקבלו שכר טוב פרות בעולם הזה, שגם הם יכֻבדו מבניהם בנים טובים והקרן קימת לעולם הבא. [פלא יועץ, הכאה]
המציאות המורכבת המתוארת כאן דומה באופנים רבים למציאות בדורנו. הצורך של הבנים לגור הרחק מהוריהם לאחר הנישואין גורם לכך שלא יוכלו לקבל סיוע בעול הכלכלי ובגידול הילדים כמו שהיה נהוג בימי קדם במסגרת המשפחה המורחבת. אך אולי דווקא כתשובה לקושי שבהתנתקות הבנים מהוריהם לאחר הנשואין, הורה רבי אליעזר פאפו לאבות לקיים את ציווי חכמים לסייע כלכלית לבניהם להינשא.
זו מצות האב על הבן כשיגיע להיות בן שמונה עשרה ולכל היותר לבן עשרים לזווג לו אשה. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (קידושין כט ע"ב) שעד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה מתי ישא אשה. מכאן ואילך אומר: תפחנה עצמותיו. ועוד אמרו (שם), שכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא, כל ימיו בהרהורי עברה. ואוי לו לאב שהוא אכזר על בניו וגורם להם רעה גדולה כזו, וכל כי הא אין הבן חייב בכבוד אביו, ויהא עז כנמר להיות תובע בפה בדרך כבוד על ידי אחרים ולבקש מנוח אשר ייטב לנפשו, וגדולה עברה לשם שמים. [פלא יועץ, זיווג]
הפלא יועץ מכנה את האב שאינו מסייע לבניו להינשא כשהגיעו לפרקם בכינוי חריף ביותר- 'אכזר'. דבר זה מובן גם מדבריו הקשים של הרב חמדת ימים שהובאו בספר תוכחת חיים לרבי חיים פלאג'י.
והרב חמדת ימים זכרונו לברכה (בחלק ר"ח, בהלכות שובבים פרק ב) כתב וזה לשונו, וכן אשרי בניו אחריו זרע ברוכי ה' להשיאן מיד אשה באופן שלא יטעמו טעם חטא. ואשר איננו משגיח על בניו בענין זה, אין ספק כי אלהים שופט ופוקד עוונות הבנים על אבותם, וימותו אבות על הבנים. ומאנה הנחם נפשי על עון אבות על בנים בענין נשואיהם. ורבו הדעות מזוהמות אשר ימנעו עצמם להשיאם אשה לא מחפצם ורצונם, אלא מרצון אבותיהם וקרוביהם שהם כפופים להם ואינן רוצים להשיאן עד מנה הראויה בעושר וכבוד, ויש אשר יניחו מצותם לפי שיש להם אחים או אחיות גדולות מהם ולא יעשה כן במקומן להשיא האח הקטן לפני הגדול, ויש אשר רצונם לעשות חפץ ה' לישא אשה לקיים מצות בוראו, אבל חוששים שלא יאמרו עליהם שתובעים בפיהם, דבר שאפלו קל שבקלים לא יבטא בשפתים, וכאלה רבות אתם לעכב נשואיהם על דבר מה, בענין שטרי פסיקתא ומוהר ומתן, אויה להם, אהא עליהם, ונוח להם שתיהפך שליתם על פניהם, אשר בחרו להיות מנודים לשמים ובושו מבשר ודם רמה ותולעה ולא נכלמו מכל אשר הם עושים בנים משחיתים, מצדם אלף ורבבה מימינם, שם הרגיעה לילי'ת אתם ומצאה להם, כל זמן שפנויים הם בלא אשה. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה דמי"ח שנה ועד עשרים שנה ולא נשא אשה, מכריזים עליו שהוא מנודה, והגזימו הרבה בזה בגמרא ואמרו שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט את הדמות וכאלו שופך דמים וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. [תוכחת חיים, סדר בראשית, פרק א]
כאן המקום להאיר נקודה במצות חכמים על האב להשיא את בנו. אם נתבונן במשנה במסכת אבות 6 נגלה שבעולם היהודי בתקופת המשנה לא יצאו נערים לעבוד ולפרנס את עצמם. הסדר החינוכי אותו מלמד התנא הוא 'בן חמש עשרה לתלמוד'- לשקוד באהלה של תורה 7. בהתאם לכך גם כאשר לימד האב את בנו אמנות בנערותו עדיין נשאר הבן סמוך על שולחנו של אביו ולמד תורה תחת השגחתו. הדברים נכונים גם כאשר נשא הבן אשה לפני גיל שמונה עשרה, אלא שאם לא היה ביכולתו של אביו לפרנסו היה נאלץ הבן לצאת ולהתפרנס בכוחות עצמו. בין גיל שמונה עשרה לעשרים חייב בחור לשאת אשה ומתוך כך גם להתחיל להתפרנס בכוחות עצמו, אלא אם קיבל תמיכה כדי שיוכל להתמיד בלימוד התורה ללא טרדה. מציאות זו היא המציאות החינוכית הרצויה ולכן קוימה הלכה למעשה גם אחרי תקופת המשנה 8 ככל שאפשרו נסיבות החיים. במציאות חינוכית שכזו בחור בן עשרים חסר בדרך כלל את היכולת הכלכלית להינשא בכוחות עצמו. כדי להתמודד עם בעיה זו ציוו חכמים על האב לסייע לבנו להינשא. במצוה זו יצרו חכמים מסגרת משפחתית וחברתית אשר נותנת לבחור תמיכה כלכלית ראשונית בבואו לשאת אשה, על מנת להקל מעליו את הקושי.
בסיום הפרק, נביא את דבריו של החפץ חיים בקונטרס דבר בעתו, שמלמדנו על השכר הגדול אותו מקבל משמים האב המשיא את בניו סמוך לפרקם
וידעתי גם ידעתי כי המתעקש יראה לסתור את כל דברינו, על כן אראה לעיני אחינו מאמר מפורש בענין זה, כי לא דבר קטן הוא, וכל איש אשר ישמע לדברינו אלה יהיה שכרו אתו כי ימהר הגאולה בזה, שזה לשון תנא דבי אליהו זוטא (פרק יד): וכמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. מנין לך? תדע שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן פרים ורבים וכו', עיין שם. על כן אל יתעצל האדם בזה, וירבה לבנו מֹהַר ומתן כדי שיקפצו עליו, ויקח קל וחומר מאותם אנשים שמשליכים את נפשם מנגד עבור בניו בנתינת נדן ומזונות על שלחנו הרבה יותר מכפי כחותיו, לו ולבנים קטנים הנולדים לו ממנו במשך המזונות, מחמת ספק אולי בזה יעמידם על מצב נכון בענין זה העולם ; וקל וחומר שיש לו לעשות כן להעמיד את בנו על מצב הישר בענין תכלית הנצחי, ולא ילך שובב בדרך לבו וכמו שהארכנו למעלה בזה. ועבור זה יזכה לראות מזרעו בנים שמושיעים את ישראל ומרבים תורה ומצוות בישראל, כמו דאיתא שם בפרק ג וזה לשונו: הנושא אשה לשם שמים הוין לו בנים שמושיעין את ישראל בעת צרה ומרבין תורה ומצוות בישראל. צא ולמד מעמרם שנשא אשה לשם שמים, ויצא ממנו משה ואהרן ומרים, והיו מושיעין את ישראל והיו מרבין תורה ומצוות בישראל. צא ולמד מן בעז בן שלמון שנשא אשה לשם שמים, ויצא ממנו דוד ושלמה בנו שהיו מושיעים את ישראל והיו מרבין תורה ומצוות בישראל. ועליהן ועל כיוצא בהן, ועל הדומה להן ועל העושה כמעשיהן, הכתוב אומר (ישעיה סו): "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עמדים לפני וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם"; עד כאן לשון התנא דבי אליהו הנזכר לעיל. [מתוך קונטרס דבר בעתו]
הערות שוליים