פרק זה יביא את פוסקי ההלכה העיקריים המדברים במצות הנישואין. אף על פי שההלכות יחזרו על עצמן, לא נמנעתי מלהביא את כולן. זאת, כדי להראות את הסכמת כל הפוסקים וכן מפני עניינים שנתחדשו במקורות אחדים.
סדר היום
מקור עיקרי למצות הנישואין, אשר מסייע להבין את היסודות עליהם עומדים דברי הפוסקים בכל מקום, הוא דבריו של רבי משה אבן מכיר בספרו "סדר היום" בפירושו למשנת "בן חמש שנים"-
ובהיות הבחור בן חמש עשרה שנה ונכנס בתוך שש עשרה, הדם מתגבר עליו תאוות היצר הרע וחמדותיו, לכן צריך להחלישו בהיותו עוסק בתורה הנקרא 'תושיה', ולהיות יושב באהלי שקוד החכמים וללכת מחיל אל חיל. ובכן אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, כי בכח עסקו בעיון השכלי מתבטל כח עיון החמרי כי הוא גדול ורב ממנו למי שיש לו עינים לראות ולב להבין. ועם כל זה, לא נמנע התנא מלהזכיר שיניח עסק התורה וישא אשה, משום דאין אפוטרופוס לעריות יצר הרע והוא אויב ואורב להפילו במקום שלא יוכל לקום במחשבות רעות בהרהורים קשים. ואמרו עין רואה לב חומד כלי המעשה גומרים ונמצא מאבד עצמו לדעת ומחריב עולמות, לכן הזכיר לנו התנא: בן שמונה עשרה לחופה. אם מן טעם זה, אם משום "לא תהו בראה לשבת יצרה", ושניהם כאחד טובים. ואינו דומה תורה מאדם שלם לתורה מאדם פגום, כמו שאמרו (יבמות סב ע"ב) כל השרוי בלא אשה וכו'. ועם כל זה, לא שמו עליו העול מקודם, כדי שיהיה עוסק לפחות שלש שנים בגמרא פנוי בלא אשה בלא עסק בלא טרדה ויועיל לו הרבה על היסוד שיש לו בנוי ממקרא וממשנה, ועוד שהתלהבות יצר הרע אינו כל כך ואפשר להנצל ממנו בנקל אם אין לו חברים רעים ממי ילמוד. ובהגיעו לח"י מוטל על אביו בחיוב גמור לבקש לו אשה להכניסו לחופה. והזכיר התנא ענין החופה, משום שענין חופה הוא היחוד שבין איש ואשתו, ורמז בזה כי אין כונת הענין הזה כל כך משום פריה ורביה, כי עדין לא הגיע לפרק עשרים שמוטל עליו הענין בחיוב כמו דאיתא (קידושין כט ע"ב) "תפח עצמותיו", אבל עקר הענין להצילו מן החטא ולא יחמד בלבבו נשים נכריות האסורות אליו. וכדי למלאת תאותו ויהיה לו פת בסלו צריך ליחד לו אשה ובזה ינצל מן החטא. [סדר היום- בפירוש משנת בן חמש שנים]
מדברי רבי משה אבן מכיר למדנו שלמצות "פרו ורבו" ישנם שני טעמים. הטעם הראשון הוא מפני הרהור עבירה- הנישואין הם גדר של קדושה לאיש ומצילים אותו מאיסור תורה. הטעם השני הוא מפני המשך קיום המין- האיש מצווה להביא לעולם בן ובת, כדי שיהיה העולם מיושב בבני אדם ולא ריקני מאין יושב, כמאמר הנביא ישעיה- "לא תוהו בראה לשבת יצרה".
מעבר ליסוד חשוב זה, למדנו מדברי "סדר היום" עוד מספר עקרונות. ראשית, אחת הסיבות שבגללן ההלכה מחייבת את האדם להתחיל להשתדל במצות הנישואין רק לאחר שנתו השמונה עשרה, היא שעליו ללמוד גמרא ללא טרדה חיצונית החל משנתו החמש עשרה במשך שלוש שנים, ובתקופה זו יוכל להתגבר על יצרו הרע אם ידבק בחברים טובים. שנית, מעבר למצוה המוטלת על האדם להשתדל לשאת אשה בעצמו, יש חיוב המוטל על כל אב לסייע לבנו ולהכניסו לחופה בגיל זה 1. שלישית, המצוה להביא ילדים לעולם להמשך קיום המין, מוטלת על האדם רק מבן עשרים 2.
לאחר שעסקנו בדברי רבי משה אבן מכיר, נוכל להביא את דברי הפוסקים הגדולים אשר היו לעמודי התווך של עולם ההלכה- רי"ף, רמב"ם, טור, ושולחן ערוך.
רבינו יצחק אלפסי
תנו רבנן, ללמוד תורה ולישא אשה לומד תורה ואחר כך נושא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה נושא אשה ואחר כך לומד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואחר כך לומד תורה. ורבי יוחנן אמר: רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ולא פליגי הא לן והא להו. אמר רבי אבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לאדם אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה, אמר תפח עצמותיו.
[רי"ף, קידושין, פרק ראשון, דף י"ב מדפי הרי"ף]
הרי"ף העתיק את דברי רבא (בגרסת הרי"ף- רבי אבא) ואת הברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל – שלא לעבור את גיל עשרים בלא אשה, להלכה למעשה.
פסק הרמב"ם
הרמב"ם פוסק בהלכות אישות-
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה. וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה 3. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר. שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.
[רמב"ם, נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה ב]
הרמב"ם אומר, שהאיש חייב במצות הנישואין מבן שבע עשרה.
אך אין הכוונה לגיל שש עשרה ויום, אלא לשבע עשרה ויום, כמו שמסביר המגיד משנה, מנושאי כליו של הרמב"ם
ואימתי נתחייב האיש במצוה זו וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו, ויש מהן שכתוב מבן י"ז, ובמסכת אבות (פרק ה משנה כא) שנינו "בן שמונה עשרה לחופה".
ונראה לי שאם הנוסחא הכתוב בה מבן שבע עשרה היא אמיתית, שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן שבע עשרה שלמים. ומכל מקום, האמיתית היא לפי דעתי מבן שמונה עשרה כלשון המשנה, ופירוש משנכנס לכלל י"ח.
[מגיד משנה על הרמב"ם, הלכות אישות, פרק ט"ו הלכה ב]
הרמב"ם גם פוסק, שהאדם עובר ומבטל מצות עשה בדחיית הנישואין אחרי גיל עשרים. המגיד משנה, מביא את המקור שלדעתו ממנו הוציא הרמב"ם את דבריו-
וכיון שעברו עשרים שנה וכו'. פרק קמא דקידושין (כט ע"ב), ברייתא, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה אומר תיפח עצמותיו של אותו האיש.
הרמב"ם פסק שאם היה האדם טרוד בלימוד התורה, והיה מתירא מלשאת אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר. דבריו של הרמב"ם מכוונים למחלוקתם של רב יהודה בשם שמואל ושל רבי יוחנן במסכת קידושין, שהובאה בפרק הקודם, בשיקול הדעת האם להקדים את הנישואין ללימוד התורה בטווח הגילאים שבין שלוש עשרה לעשרים. מחלוקת זו, ממשיכה להתקיים גם אחרי גיל עשרים, במקרה שבו אדם אינו מהרהר כלל בנשים, והותר לו מדין תורה לדחות את נישואיו מפני טרדת הפרנסה. במקרה זה, פסק הרמב"ם שמותר להעדיף את לימוד התורה על פני הנישואין. כך מבאר הלחם משנה, מנושאי כליו של הרמב"ם-
ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה וכו'. זהו מה שאמר בגמרא פרק קמא דקידושין (דף כט עמוד ב)- הא לן והא להו. כלומר דכיון דאין לבו מתאוה לתשמיש ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה כדכתב רש"י ז"ל.
[לחם משנה על הרמב"ם, הלכות אישות פרק ט"ו הלכה ב]
כאן המקום להביא הלכה נוספת שאינה נמצאת בהלכות אישות, אלא בהלכות תלמוד תורה. הלכה זו מתייחסת לדחיית הנישואין בין גיל שלוש עשרה לגיל עשרים בלבד, ובה הותיר הרמב"ם מקום לשיקול דעת, גם במקרה שבו האדם מהרהר בנשים
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה. [רמב"ם, מדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ה]
דברי הרמב"ם – "עד שנמצא שאין לבו פנוי", משמעותם שאדם נכשל בהרהורי עבירה שהם איסור תורה, ובכל זאת אינו חייב לשאת אשה כל עוד ליבו פנוי להבנת התורה. כיצד ייתכן שהותר לאדם לעבור על איסורי תורה, על מנת שיוכל להמשיך ללמוד תורה ללא טרדת הפרנסה? אלא שפירוש הדברים שהרמב"ם עוסק בהלכה זו בטווח הגילאים שבין שלוש עשרה לעשרים. בתקופה זו בחיי האדם הוא עדיין אינו חייב להינשא מדין תורה, והותר לו לדחות את נישואיו מסיבות שונות, אף על פי שאינו נמצא בטהרת המחשבה והגוף.
מכל מקום, כאשר פסק הרמב"ם בהלכות אישות לגבי איחור הנישואין מעבר לגיל עשרים לא הותיר מקום לשיקול דעת, אלא כתב בפשטות שהתנאי היחיד שבו מותר לאחר את גיל עשרים הוא אם אדם אינו מהרהר כלל בנשים. כך פסק הרמב"ם, בהמשך להלכה הקודמת בהלכות אישות-
מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו. אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור. [רמב"ם, נשים, הלכות אישות פרק ט"ו הלכה ג]
מדברי הרמב"ם- "כל ימיו", נוכל ללמוד שהלכה זו עוסקת בתקופה שמגיל עשרים ועד סוף ימיו של האדם. מכיוון שכך, פסק הרמב"ם בפשטות, שאם היה יצרו מתגבר עליו- חייב לישא אשה. דבריו של הרמב"ם מכוונים גם כלפי אדם שכבר הוליד בנים, וכל שכן לרווק שיצרו גובר עליו שעבר את גיל עשרים וטרם הוליד בנים. וכך מבאר הלחם משנה-
והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו וכו'. אכולה מילתא קאי, אפילו למאי דאמר ואם היה מתירא וכו' 4 דאם יצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה, וכן כתב הרב בית יוסף ז"ל באבן העזר (סימן א), וכן נראה שם בגמרא. [לחם משנה על הרמב"ם, הלכות אישות פרק ט"ו הלכה ג]
גדר ביטול מצות עשה של פרו ורבו
הרמב"ם פוסק, שאחרי גיל עשרים האדם שלא נשא אשה עובר ומבטל מצות עשה. יש לבאר- מהו הגדר של ביטול מצות עשה של פריה ורביה? כדי לענות על שאלה זו, יש לעיין שוב בדבריו של רבי משה אבן מכיר בספרו סדר היום, שלמצות הנישואין שני טעמים. הטעם האחד הוא משום גדר של קדושה- שלא יבוא האדם לידי הרהור עבירה. הטעם השני הוא משום פריה ורביה- הבאת דור המשך לעולם. על פי שני טעמים אלה, הבינו הפוסקים מהו ביטול מצות פריה ורביה. חלק מהפוסקים סברו שדברי הרמב"ם על ביטול מצות עשה הם מהטעם הראשון- גדר של קדושה. האדם שמאחר את גיל עשרים מביא את עצמו למצב שבו בוודאי יבוא לידי הרהור עבירה ועבירות אחרות. לעומת זאת, חלק אחר של הפוסקים הבין שכוונת הרמב"ם היא לביטול מצות עשה של פריה ורביה ממש- הבאת דור המשך לעולם 5.
המעשה רוקח סבר שכוונת הרמב"ם היא לביטול גדר של קדושה. נביא כאן את דבריו של המעשה רוקח על הרמב"ם, שמתוכם ניתן להבין גם על יחס התורה לגיל ההתבגרות-
וכיון שעברו כ' שנה וכו'. בקידושין דף כ"ט אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיון שהגיעו עשרים ולא נשא, אומר תיפח עצמותיו. עד כאן. ורבינו העתיק הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, נראה שהוציאו ממה שכתוב שם- רב הונא לטעמיה דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך?! אלא אימא כל ימיו בהרהורי עבירה, עד כאן. [מעשה רוקח (על הרמב"ם), הלכות אישות, פרק ט"ו]
המעשה רוקח סובר שהרמב"ם הוציא את דבריו מתוך דברי רב הונא, שאמר שאדם שעבר עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה. אם כך, נמצא שאחרי עשרים שנה יש ביטול גדר של קדושה. אך על הבנה זו שואל המעשה רוקח-
וקשה, דמשנכנס לי"ג שנים והלאה שנתחייב בכל המצות נתחייב גם במצוה זו, ולמה לא נייחס לו עון ההרהור עד זמן זה? ומאי איריא מעשרים והלאה?
הלא כל בר דעת יודע, שאדם עלול להרהר בנשים הרבה לפני גיל עשרים. אם כך, מדוע רק בגיל עשרים יש ביטול מצות עשה? המעשה רוקח עונה על שאלתו.
אלא ודאי דלענין מצוה זו לא נחשב ביטולה עד זמן שמענישים מבית דין של מעלה דהיינו בן עשרים, דדרכיה דרכי נועם כתיב. אף דלענין ההרהור על כל פנים חיישינן ליה, אלא שעד עשרים אין שולטים בו כל כך, ואחרי דרישה וחקירה קל. ודע שהר"ן ז"ל סיים, דאם לא רצה לישא אשה מכין אותו עד שתצא נפשו דומיא דשאר מצות עשה.
למדנו מדברי המעשה רוקח, שעד עשרים שנה לא מענישים את האדם בבית דין של מעלה ולכן אין חשש שייענש על הרהורי עבירה שלפני גיל עשרים. עוד למדנו מדבריו, שעד עשרים שנה ההרהורים לא שולטים על האדם שליטה מלאה, ולכן רק אחרי גיל עשרים יש ביטול גדר של קדושה. בנוסף מחדש המעשה רוקח – התורה מתייחסת לגיל ההתבגרות של האדם. גיל זה מתחיל מגיל שלוש עשרה ויום אחד ומסתיים בגיל עשרים ויום אחד. בטווח גילאים זה האדם לא מתחייב בבית דין של מעלה על עבירות שבידו, שכן הוא עדיין אינו מסוגל לקחת אחריות מלאה על מעשיו. הקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניא עם בריותיו, ועל התורה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).
התייחסות לגיל עשרים כגיל שבו אדם לוקח אחריות מלאה על מעשיו, מצאנו גם בדברי הרמב"ם בהלכות מכירה. הרמב"ם עוסק ביתום ויתומה שגדלו ורוצים למכור קרקע שירשו מאבותיהם-
קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה והבת אחר שתים עשרה, אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין. אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל.
במה דברים אמורים? בקרקע שלו, אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה, אף על פי שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן. שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם.
[רמב"ם, קנין, הלכות מכירה, פרק כט, הלכות יב-יג]
למדנו מדברי הרמב"ם שיש גיל שבו אדם נחשב גדול ומתחייב במצוות, אך עדיין אין לו אחריות מלאה על מעשיו. אצל הבנות מגיל שתים עשרה ויום ועד גיל עשרים, ואצל הבנים מגיל שלוש עשרה ויום ועד גיל עשרים. לאחר שעברו הבן או הבת את גיל עשרים, כבר נתיישבה דעתם בדרכי העולם והם מודעים לגמרי לתוצאות מעשיהם.
נוכל לומר בהסבר ביטול מצות עשה של פרו ורבו ברמב"ם, שכיוון שאחרי גיל עשרים נתיישבה דעתו של אדם בדרכי העולם, ומדרכי העולם הם ממון ונשים, אז ודאי שאחרי גיל עשרים האדם מהרהר בנשים כשם שהוא מהרהר בממון 6.
פסק הטור
נביא את פסק הטור ואת דבריהם של מפרשי הטור במקומות המתאימים.
יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו. ועוד כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות, וזה אי אפשר בלא העזר, ועל כן צִוָּהוּ לדבק בעזר שעשה לו.
[טור, אבן העזר, הלכות נישואין סימן א]
הטור מביא את שני הטעמים למצות הנישואין. הטעם הראשון משום "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב יח) שלא יבוא האדם לידי הרהור, והטעם השני הוא משום פריה ורביה- הבאת דור המשך לעולם.
לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, דכתיב [בראשית ט, ו-ז] 'שופך דם האדם' וסמיך 'ואתם פרו ורבו'. וכאילו ממעט הדמות דכתיב [שם] 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' 'ואתם פרו ורבו'. וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא דירה בלא תורה בלא חומה בלא שלום. ואמר רבי אלעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם. וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקפקים, שנאמר [משלי יח, כב] מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ומצוה גדולה היא עד מאד, שאין מוכרים ספר תורה אלא כדי ללמוד ולישא אשה.
לאחר שמבאר הטור את הסיבות למצות הנישואין, הוא מלמדנו את הגיל בו על האדם לישא אשה-
ומצוה על האדם שישא אשה בן י"ח שנה, דתנן בן י"ח לחופה. אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר. תנו רבנן: המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר [איוב ה, כד] וידעת כי שלום אהליך וגו'. ואמר אביי הא דעדיפנא מחבריא משום דנסיבנא מבר שיתסר, ואי נסיבנא בר אברסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא. אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור עשרים שנה בלא אשה, דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא ממתין לו לאדם שמא ישא אשה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אומר הקדוש ברוך הוא תפח עצמותיו.
הטור פסק להלכה שעל האדם לשאת אשה בן י"ח שנים, ובשום עניין לא יעבור עשרים שנה בלא אשה. כבר הזכרנו כי הדרך לשאת אשה לפני השנה השמונה עשרה אינה הנהגה המתאימה לדורינו.
הבית יוסף והבית חדש, מפרשיו של הטור, חלקו ביניהם בהבנת המילים "בן י"ח שנה".
הבית יוסף ביאר את דברי הטור, כשם שביאר המגיד משנה את דברי הרמב"ם, שכוונת הטור היא לתחילת השנה השמונה עשרה. הבית חדש הקשה עליו והגיע למסקנה שכוונת הטור היא שהחיוב חל רק במלאת שמונה עשרה שנה ויום אחד. חלק מהפוסקים הלכו כשיטת הבית חדש וסברו שהמצוה היא מבן שמונה עשרה ויום, וחלק מהפוסקים הלכו כשיטת הבית יוסף וסברו שהמצוה היא מבן שבע עשרה ויום 7. נמשיך בדברי הטור בהלכות נישואין
וכתב אדוני אבי הרא"ש 8 רווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה.
[טור, אבן העזר, הלכות נישואין סימן א]
הטור (רבי יעקב בן רבינו אשר), מביא הלכה זו של כפיה בבית דין בשם אביו הרא"ש. כאן המקום לציין שבדורינו נהגו בית דין שלא לכפות על מצוה זו. הלכה זו והסיבות לכך שבית דין נהגו בדורות האחרונים שלא לכפות על מצוה זו יידונו בנפרד בפרק "כפיה בבית דין". נמשיך בדברי הטור-
ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה אינו חייב לישא בשנת כ'. לשון הרמב"ם ז"ל: ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה; מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. ואומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל הא דאמרינן ואם אי אפשר לו ללמוד ילמוד ואחר כך ישא אשה, קצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו, שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה, עד כאן.
למדנו מדברי הטור, שאדם שחשקה נפשו בתורה ומתירא מטרדת הפרנסה, רשאי לדחות את נישואיו גם לאחר גיל עשרים, כשם שרשאי לעשות זאת אדם שטרם עבר את גיל עשרים. אך את דבריו של הטור מסייג הבית יוסף ממפרשיו של הטור 9.
לשון הרמב"ם זכרונו לברכה: ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה וכו' מותר להתאחר וכו'. בפרק ט"ו מהלכות אישות [הלכה ב-ג]. ותחילת דבריו 10 מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך 11. אלא שיש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחילה, ונראה לי שמה שכתב בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו, ארישא קאי. [בית יוסף על הטור אבן העזר, הלכות נישואין סימן א סעיף א]
מדברי הבית יוסף למדנו שהסייג אותו כתב הרמב"ם לגבי מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי- שלא יהא יצרו מתגבר עליו, תקף לגבי כל אדם שחשקה נפשו בתורה אשר רוצה לדחות את נישואיו לאחר עשרים. דבר זה כתב גם הטור עצמו במפורש במקום אחר בספרו, בהלכות תלמוד תורה-
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם ישא אשה אין דעתו פנויה לו ללמוד. ואם אי אפשר לו בלא אשה שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחלה. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל לכולהו אמוראי שאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה, ילמד ואחר כך ישא אשה. וקצבה לאותו לימוד לא ידענא, שלא יתכן לבטל מפריה ורביה כל ימיו, דלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה. [טור, יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, תחילת סימן רמו]
דבריו של הרא"ש, מובאים כהלכה אחת יחד עם דברי הטור. מכאן יכול הלומד להסיק, שאין מחלוקת בין הטור לאביו הרא"ש, וגם הרא"ש פסק בפשטות שאדם שיצרו גובר עליו ישא אשה תחלה. נושא בן עזאי נידון בנפרד בפרק "בן עזאי" שבהמשך הספר, וכן הקצבה ללימוד אחרי גיל עשרים עליה תמה הרא"ש נידונה בפרק "דחיית נישואין עבור לימוד תורה".
פסק השולחן ערוך
נביא גם את דברי מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך–
מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח. והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר. אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות. ובשום ענין לא יעבור מכ' שנה בלא אשה, ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה. ומיהו אם עוסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר; הגה 12: ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה.
[שולחן ערוך, אבן העזר הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ג]
גם השולחן ערוך כתב שמותר להתאחר מעבר לגיל עשרים כדי ללמוד תורה. אך הבית שמואל ממפרשיו של השולחן ערוך סייג את דבריו.
מותר להתאחר. כך כתב הרמב"ם, והוא שאין יצרו מתגבר עליו.
[בית שמואל על שולחן ערוך, אבן העזר הלכות פריה ורביה, סימן א, סעיף ג]
גם גיל הנישואין המוזכר בדברי השולחן ערוך, נידון על ידי הבית שמואל.
מצוה על כל אדם שישא בן י"ח. אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג, מכל מקום מצוה זו קבלו חכמינו זכרונם לברכה שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה, והתחלת למוד הוא מבן ט"ו ואילך [חלקת מחוקק]. וכתב המגיד ריש פרק ט"ו הלכה א' דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר היינו י"ג שלימות, וכן פירש הבית יוסף, וכן משמע ברמב"ם פרק כ"א קודם שנעשה גדול אסור לישא, אבל רש"י ותוספות סבירא להו חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה. ובית חדש כתב בן י"ח ובן י"ג דכתב הטור מיירי בשנים שלמות, וקודם התחלת שנת י"ג איכא איסור שישא.
[בית שמואל, שם]
הבית שמואל מציין את המחלוקת שהוזכרה קודם, בין הבית חדש והבית יוסף מפרשי הטור, האם מדובר בשמונה עשרה שנים שלימות או בתחילת השנה השמונה עשרה 13. מכל מקום, למדנו מדברי הבית שמואל שהתנאי שבו מותר לאדם לאחר את נישואיו הוא רק אם יצרו לא גובר עליו, אך אם יצרו גובר עליו הוא מחוייב לשאת אשה. דבר זה כתב גם השולחן ערוך עצמו בפירוש במקום אחר בספרו- בהלכות תלמוד תורה-
ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה אי אפשר לו לעסוק בתורה מאחר שרחיים בצוארו. ואם אי אפשר לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה. [שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, סעיף ב]
פסקיהם של ספר החינוך, מהר"ם שיק והחפץ חיים
נביא גם את דבריהם של שלושה פוסקים אחרים שדיברו בגיל הנישואין. נפתח בדברי ספר החינוך, אשר שיטתו מבוססת על דברי הרמב"ם והשולחן ערוך, המבאר גם את טעמי המצוה.
מצות פריה ורביה
"בראשית" יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב : "לא תֹהוּ בראה לשבת יצרה" [ישעיה, מה, יח]. והיא מצוה גדולה שבסבתה מתקימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת. דיני המצוה, מתי חיב אדם לעסק בה וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצות הוא פטור בעסקו בזו ויתר פרטיה מבוארים ביבמות בפרק ו' ובברכות. (אבן העזר סימן א' ואורח חיים סימן ע' סעיף ג'). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחיב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל לשא אשה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים, והמבטלה בטל "עשה" וענשו גדול מאד, שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם לישב עולמו.
[ספר החינוך, פרשת בראשית, מצוה א- פריה ורביה]
ומבאר המנחת חינוך
זמן המצוה מבן שמונה עשרה, והמקדים הרי זה משובח. ולענין אם עוסק בתורה, עיין שם בר"מ 14 הלכה ב' ובהרב המגיד. [מנחת חינוך (על ספר החינוך), אות א]
כשם שכתב ספר החינוך, שהמבטל מצוות פריה ורביה אחרי עשרים ביטל מצוות עשה, כתב גם מהר"ם שיק בספרו על תרי"ג מצוות-
מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות שנאמר [בראשית א כח] ויאמר להם אלקים פרו ורבו. ויכוין לקיום המין. והאיש שהוא בשנת י"ח נתחייב בפריה ורביה. ואם עבר עליו עשרים שנה ולא נשא הרי זה עובר ומבטל מצות עשה זו. ואם עוסק בתורה ומתיירא שלא יבטל מחמת טרדת מזונות מותר להתאחר 15. ואם דבוק בתורה כל ימיו כבן עזאי ואין יצרו מתגבר עליו ולא נשא אין בידו עון.
[מהר"ם שי"ק, בראשית, מצוה א- פריה ורביה]
גם ר' ישראל מאיר הכהן מראדין – החפץ חיים, פסק שאחרי גיל עשרים האדם המאחר את נישואיו עובר ומבטל מצות עשה.
מצות עשה לישא אשה לפרות ולרבות שנאמר ויאמר להם אלהים פרו ורבו, ויכוין לקיום המין, והאיש שהוא בשנת י"ח נתחייב בפריה ורביה, ואם עבר עליו כ' שנה ולא נשא הרי זה עובר ומבטל מצות עשה זו.
[ספר המצוות הקצר (לחפץ חיים), חלק המצות עשה, מצוה מג] 16
שיטת הבן איש חי
נביא את דברי רבינו יוסף חיים מבגדד – הבן איש חי, גדול רבני בבל בדורות האחרונים, אשר דעתו היא דעת יחיד. ננסה לבאר מדוע פסק הלכה לבני בבל שעליהם להזדרז ולישא אשה בשנתם הארבע עשרה, בשונה מדעתם של רוב חכמי ישראל בדורו. נביא את הסברו של הבן איש חי למצות הנישואין
כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום (דברים כ י). נראה לי בסיעתא דשמיא, דהאדם נקרא (נדרים לב ע"ב): "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וכמו שנאמר בקהלת (ט יד). והדבר ידוע שיצר הרע יתגרה וילחם באדם באסור עריות יותר מכל אסורים; ואפילו חכם וצדיק שעוסק בתורה ימים ולילות, אינו יכול להכניע היצר הרע עד שישא אשה.
[בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שופטים]
למדנו מדברי הבן איש חי שכל עוד האדם אינו נשוי, לעולם לא יוכל לנצח את יצרו והוא הופך עצמו לאנוס לעבור על איסור הרהור עבירה.
פוק חזי מה שנאמר בגמרא (קידושין כט ע"ב): כשבא רב המנונא לפני רב הונא וראה דלא פרס סודרא, ושאלו: מאי טעמא? ואמר לו: משום דלא נסיבנא, ואהדרינהו רב הונא לאפה מנה ואמר ליה: חזי, דלא חזית לאפאי עד דנסבת! ואמרו בגמרא- משום דסבר רב הונא : כל מי שלא נשא אשה, יהיה בהרהורי עברה כל ימיו; ולכן, הרוצה להלחם ביצרו, אינו יכול לו עד שישא אשה; וזה שכתוב: "כי תקרב אל עיר"- הוא הגוף שלך שנקרא בשם "עיר"; "להלחם"- עם היצר הרע; "עליה"- רוצה לומר : בשבילה, שלא יחריבנה היצר הרע- אז תחלת הכל צריך שתקרא אליה לשלום, היא מצות הנישואין, שיהיה לה עזר במצוה זו יותר מכל המצוות; דידוע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב ע"ב): כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שלום, שנאמר (איוב ה כד): "וידעת כי שלום אהלך וכו' " וכנזכר בגמרא דיבמות (דף סב). ובזה פרשתי בסיעתא דשמיא: "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" (תהלים לח ד)- לשון חסרון, כי איש בלא אשה הוא פלג גופא (זוהר ח"ג, פא ע"ב, קט ע"ב, רצו ע"א), נמצא חסר חצי גוף.
ופוסק הבן איש חי הלכה למעשה-
כל הקודם לישא אשה תכף ומיד אחר שנעשה בר-מצוה, הרי זה משובח, דאמרו בגמרא (קידושין כט ע"ב): אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי, משום דנסיבנא בשיתסר, ואי נסיבנא בארביסר, הוה אמינא: גירא בעינא דשטנא! על כן, כל אדם יהיה בדבר זה זריז ונשכר; אך קדם ארביסר, שלא בא לשנים דגדלות, לאו יאות לישא אשה. ואם יש לו איזה סבה הכרחית להקדים בזה- עיין למורנו הרב יום טוב אלנקוה ז"ל ב"שמחת יום-טוב", כיצד יתנהג בענין הכתובה.
[בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שופטים, אות א]
בספרו "בן יהוידע" מסביר רבינו יוסף חיים את הסיבה לשוני שבהלכה בין בני בבל ובני ארץ ישראל.
מתוך כך, נוכל לבאר מדוע פסק הלכה לבני בבל שבדורו, שבחור צריך להתחיל להשתדל במצוה מגיל שלוש עשרה ולא מגיל שמונה עשרה כשם שאמרו שאר הפוסקים. בספר "בן יהוידע" מסביר הבן איש חי מדוע בגמרא במסכת קידושין 17, פסק רבי יהודה בשם שמואל הלכה לבני בבל שעליהם לשאת אשה לפני שהם לומדים תורה, ואילו רבי יוחנן פסק הלכה לבני ארץ ישראל שעליהם ללמוד תורה ואז לשאת אשה.
ולי אנא עבדא נראה לי בסייעתא דשמיא, דרב יהודה אמר שמואל איירי בבבל שהיא ארץ חמה, ואויר שלה הוא חם הרבה, וכל חום מעורר התאוה של המשגל, ולכן אמר שמואל ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה כדי שלא יהיה בהרהור עבירה, כי כפי הטבע מחמת שהאויר חם יהיה חימום לאדם בתאוות ההזרעה יותר, אבל רבי יוחנן איירי בארץ ישראל דאוירה קר, ולכן גם מזג התאוה של ההזרעה יהיה קר, ואין כל כך פחד פן יראה קרי מחמת חימום אש התאוה, בהיותו עומד בלי אשה, לכך ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה.
[בן יהוידע, קידושין כט]
הבן איש חי מסביר שבבבל בגלל מזג האויר החם שבה, יצרו של האדם מתעורר מוקדם יותר מאשר בארץ ישראל. בהמשך דבריו, מביא הבן איש חי עוד סיבה לשוני בהלכה שבין בבל לארץ ישראל, והיא מפני קדושת ארץ ישראל.
אי נמי ענין תגבורת הרהורים רעים תלוי בקדושת המקום, שאם האדם עומד במקום קדוש יחלש כח תאוה רעה שיש לו, ולא תתגבר להביאו לידי הרהור רע וראיית קרי בעומדו פנוי בלא אשה, ולכך בארץ ישראל שיש שם קדושה גדולה יעסוק בתורה בעודו בחור, ואין לו מכשול בהרהור רע, מה שאין כן בבבל שאין בה קדושה גדולה, יש פחד בזה פן תתגבר בו התאוה, ויהיה כל ימיו בהרהור עבירה בעומדו בלא אשה.
מתוך דברי רבינו יוסף חיים בספרו בן יהוידע, ניתן אולי להבין מדוע פסק לבני בבל הלכה למעשה שעליהם להקדים ולשאת נשים סמוך לגיל שלוש עשרה, ולא המתין עד גיל שמונה עשרה כשאר הפוסקים.
מקורות נוספים לעיון
- רא"ש, קידושין, דף כט עמוד ב, (פרק ראשון), אות מב.
- הגהות הדרישה, על הטור, אבן העזר, הלכות נישואין סימן א, סעיף א.
- לחם משנה על הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ראשון, הלכה ה.
- בית יוסף על טור אבן העזר, הלכות פריה ורביה, סימן א, דיבור המתחיל 'ומה שאמר רבינו אבל המקדים לישא כשהוא בן שלוש עשרה'.
הערות שוליים