בעמדו על הר סיני, קיבל משה רבנו ביחד עם התורה שבכתב את התורה שבעל פה. תורה זו, נועדה להיות מועברת מדור לדור מבלי שתועלה על הכתב, ותפקידה הוא לבאר את הדברים שלא נכתבו במפורש בחמשת חומשי התורה. לדברים אלו שנמסרו למשה בעל פה מסיני ולא נכתבו, אנו קוראים "הלכה למשה מסיני" או לחילופין "קבלה". הלכות אלו, מלמדות אותנו על מצוות ואיסורים שלא ניתן להבינם מקריאה פשוטה בתורה. בנוסף, הלכות אלו מרחיבות, מפרטות ומציבות גדרים למצוות ואיסורים שנכתבו במפורש בתורה. תורת משה מורכבת מהתורה שבכתב ומהתורה שבעל פה, ולפי יסודות האמונה היהודית היא לא תשתנה בשום זמן ובשום דור.
בנוסף למצוות ואיסורים מן התורה וההלכות שנמסרו למשה מסיני, קיים שיקול דעתם של חכמי ישראל. שיקול דעת זה יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים. האופן הראשון הוא במסגרת הסנהדרין. התורה נתנה בידיהם של חכמי הסנהדרין את הכוח לגזור גזרות, לתקן תקנות ואף לבטל מצוות עשה מן התורה 1 אם ראו צורך בכך 2. זאת ועוד, חכמי הסנהדרין יכולים אף לעקור איסור תורה כאשר הדבר נראה להם הכרחי, כהוראת שעה 3. וכן כתב הרמב"ם–
וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים- עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים- חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. [רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ד]
האופן השני בו בא לידי ביטוי שיקול דעתם של חכמי ישראל, הוא ביכולתם של חכמים יחידים בכל דור ודור לתקן תקנות באופן מקומי ולפסוק הלכה כפי ראות עיניהם- גם כאשר הם אינם יושבים בסנהדרין. כוח זה ניתן להם כל עוד אינם מבטלים מצוות עשה מדאורייתא, איסורי דאורייתא, או הלכות שנמסרו למשה מסיני. בשונה מהסנהדרין, אין ביכולתו של פוסק יחיד לבטל מצות עשה מדאורייתא או להעביר את העם על איסור דאורייתא, וכן הוא מחויב לקיום כל גזירות הסנהדרין שקדמו לו- שכן רק לסנהדרין יש את הכוח לבטל גזירה שגזרה סנהדרין קודמת.
בבואנו לעסוק בסוגיית גיל הנישואין ביהדות, עלינו לדעת כי שניים מהגילאים הכרוכים בסוגיה זו הינם הלכה למשה מסיני- הגיל בו מתחייב האדם בעונשין בבית דין של מטה 4 והגיל בו מתחייב האדם בעונשין בבית דין של מעלה 5. מעבר לכך, יש לדעת כי בסוגיית גיל הנישואין כרוכים איסורי תורה ומצוות עשה מן התורה, אשר חכמינו זכרונם לברכה- ובעקבותיהם הראשונים והאחרונים- דנו לעומק בגדריהם ופרטיהם. כאן המקום להרחיב ולבאר, כי הגיל בו מתחייב האדם בעונשין בבית דין של מטה הוא שלוש עשרה שנים ויום אחד עבור האיש, ושתים עשרה שנים ויום אחד עבור האשה. הגיל בו מתחייב האדם בעונשין בבית דין של מעלה הוא עשרים שנים שלימות עבור האיש והאשה כאחד. שיקול דעתם של חכמי ישראל לגבי גיל הנישואין בא לידי ביטוי בטווח בין השנים שלוש עשרה לעשרים, בקביעת הזמן בו מוטל על האיש להתחיל להשתדל במצוה. כמו כן, בא שיקול דעתם לידי ביטוי בהגבלת גיל הנישואין עבור אותם אנשים יחידים שבכל דור ודור, אשר אינם חייבים לשאת אשה עד גיל עשרים מדין תורה.
נמצא שסוגיית גיל הנישואין אינה נתונה לגמרי לשיקול דעתם של חכמים יחידים שבכל דור ודור, והיא נמצאת בתוך מסגרת של מצוות עשה מן התורה, איסורי תורה והלכות שנמסרו למשה מסיני.
הערות שוליים