בסוף הפרק 'ללמוד תורה או לישא אשה', הובאה ההלכה שהרהור עבירה הוא איסור בפני עצמו מן התורה. מכיוון שספר זה עוסק בין השאר באיסור ההרהור, ישנו צורך להקדיש מקום ללימוד איסור זה ומקורותיו, ולבאר מספר סוגיות מן התלמוד הבבלי הדורשות הסבר. לשתי מטרות אלו מוקדש נספח זה, המחולק לשני חלקים. בחלקו הראשון יובאו המקורות מן התורה בהם מופיע איסור ההרהור ודרשות חכמינו זכרונם לברכה. כמו כן, נבאר מהו ההבדל בין המקורות ומתוך כך נעמוד על שני הרהורים שונים האסורים מן התורה 1. בחלקו השני של הנספח, ניגע בקצרה בסוגיות מן התלמוד הבבלי הדורשות הסבר וניישב אותן.
הרהור עבירה מן התורה
איסור הרהור עבירה נלמד משני מקורות בתורה. המקור הראשון הוא הפסוק "ולא תָתֻרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר, פרק טו, לט), האמור בפרשת ציצית. וכך נדרשו המילים 'ואחרי עיניכם' במדרש ההלכה סִפְרִי-
'ואחרי עיניכם' זו זנות. כענין שנאמר- 'ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני' (שופטים יד ג). [ספרי, במדבר, פרשת שלח, קטו]
דרשה זו מופיעה גם בתלמוד הבבלי במסכת ברכות, ומתוכה מתבאר שה'זנות' האמורה במדרש ההלכה ספרי, משמעה הרהור בזנות-
'אחרי עיניכם' זה הרהור עבירה, שנאמר- 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני' (שופטים יד ג). [תלמוד בבלי, ברכות, דף יב עמוד ב]
נבאר בקצרה את הדרשה. איסור ההרהור נלמד מהמילים האמורות בתורה "ואחרי עיניכם", אשר חכמינו זכרונם לברכה פירשו אותן כהרהור בזנות. כדי להביא ראיה לכך שאיסור הנעשה בעיניים הוא איסור של זנות הביאו חכמים את דברי שמשון, שאמר לאביו שבחר אשה מבנות פלשתים על ידי הסתכלות בעיניו. אמנם, הסתכלות זו של שמשון הייתה לשם נישואין 2, אך מכל מקום נמצאנו למדים שבמקום בו נכתבה במקרא הסתכלות בעיניים כוונת הכתוב היא להרהור בנשים. מכאן, שכאשר אומרת התורה "ולא תָתֻרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", מזהירה התורה מפני הרהור אסור בנשים, והוא הרהור בזנות. על פי מדרש ההלכה אותו ביארנו, מנה הרמב"ם את ההרהור בזנות כאיסור תורה-
'ואחרי עיניכם' זו זנות, כענין שנאמר [שופטים יד]- ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות, המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד 3. [ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, מז]
המקור השני בתורה האוסר הרהור עבירה הוא הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים, פרק כג, י). פסוק זה, עוסק במחנה הצבא הישראלי היוצא למלחמה, ומזהיר את הטמא טומאת קרי לצאת אל מחוץ למחנה 4–
כי תצא מחנה על אֹיְבֶיךָ ונשמרת מכל דבר רע; כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מִקְּרֵה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. [דברים, כג, י-יא]
וכך דרשו חכמים את הפסוק בגמרא במסכת עבודה זרה-
תנו רבנן- 'ונשמרת מכל דבר רע' (דברים כג י) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. [תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ עמוד ב]
רבנו יונה גירונדי החסיד בספרו שערי תשובה מבאר את הדרשה-
'ונשמרת מכל דבר רע' (דברים כג, י). פרשו זכרונם לברכה (כתובות מו א) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ואף על פי שאינו מהרהר כדי לעשות. ודבר הלמד מענינו, שכתוב אחריו (פסוק יא)- 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה'. [ספר שערי תשובה לרבנו יונה, שער ג, המדרגה הרביעית: לאו שאין בו מעשה, אות מ]
אומר רבנו יונה שמסמיכות הפסוקים "ונשמרת מכל דבר רע"; "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", אנו למדים שה'דבר הרע' ממנו מזהירה התורה הוא מקרה הלילה הנגרם עקב ההרהור, ומכאן שהתורה מזהירה מפני ההרהור 5.
שני מקורות אלה, עוסקים בשני אופנים שונים של הרהור עבירה שהם גם איסורים שונים. נביא כאן את דברי הרב משה פיינשטיין, שמבאר בתשובותיו את ההבדל בין איסור התורה "ולא תתרו" ובין איסור התורה "ונשמרת מכל דבר רע". בתחילה מבאר הרב פיינשטיין את גדר האיסור של 'ונשמרת מכל דבר רע'-
והנה שני עניני איסור הרהור יש. האחד מקרא ד'ונשמרת מכל דבר רע', בכתובות דף מ"ו, שאיתא שם 'מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה' 6, שאיסור זה הוא אף באשתו שהיא מותרת לו. וכן מה שאסור להסתכל באשה נאה אפילו פנויה ובאשת איש אפילו מכוערת ובבגדי צבע של אשה המכירה ובבעלי חיים כשנזקקין זה לזו שאיתא בעבודה זרה דף כ נמי מקרא זה 7, אינו מחמת שיהרהר לעשות עברה עמה, אלא דאף שלא יהרהר לעשות עברה מחמת זה אסור משום שזה מביא לידי טומאת קרי שאסור להוציא לבטלה. [שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן סט]
הרב פיינשטיין מבאר, שבאיסור 'ונשמרת מכל דבר רע' אוסרת התורה להרהר בכל אשה או להסתכל בה, שכן ההרהור יביא את האדם לידי טומאת קרי, אפילו אם אינו חושב לעבור עבירה 8. בהמשך דבריו מסביר הרב פיינשטיין את האיסור השני שנאמר בתורה- 'ולא תתרו'.
והשני מקרא ד'אחרי עינכם', דדריש בברכות דף יב– זה הרהור עברה, אינו מצד חששת הוצאת זרע לבטלה אלא הוא איסור מלהרהר לעשות העברה דזנות, כמו הא דדריש מ'אחרי לבבכם' הרהור עבודה זרה 9 דהוא לעבור איסור עבודה זרה שהתורה אסרה בהו אף המחשבה לעבור.
למדנו מדברי הרב משה פיינשטיין שישנם שני סוגי הרהור. האחד הוא הרהור המביא את האדם לידי טומאה אף ללא מחשבה לעשות עבירה, היוצא מהפסוק "ונשמרת מכל דבר רע". השני הוא מחשבה לעשות עבירה של זנות, היוצא מהפסוק "ולא תתרו" 10. בין הפוסקים אשר מנו את איסור "ולא תתרו" כאיסור תורה נמצאים הספר מצוות גדול 11, ספר מצוות קטן 12, ספר החינוך 13, רבינו יונה 14, ספר חרדים 15, שני לוחות הברית 16 וחכמת אדם 17. בין הפוסקים אשר מנו את איסור "ונשמרת מכל דבר רע" כאיסור תורה נמצאים בעלי התוספות 18, ספר מצוות גדול 19, רבנו יונה 20, ספר מצוות קטן 21, ספר החינוך 22, אורחות חיים 23, רבנו ניסים 24, בית יוסף 25, בית שמואל 26, לבוש 27, ספר חרדים 28 וחכמת אדם 29.
הרמב"ם מנה את איסור "ולא תתרו" כאיסור תורה, אך לא מנה את הלאו של "ונשמרת מכל דבר רע" כאיסור תורה 30. מכיוון שספר זה נבנה בין השאר על דברי הרמב"ם, יש לבאר כיצד משתלבים דברים אלה עם שיטתו של הרמב"ם בנושא הנישואין. ההבנה הפשוטה, היא שכאשר כתב הרמב"ם שאדם שיצרו מתגבר עליו חייב לשאת אשה שמא יבוא לידי הרהור 31, כוונתו היא להרהור בזנות האסור מדאורייתא אותו הוא מונה בספר המצוות. זאת, מכיוון שחלק מן הפוסקים הבינו בדברי הרמב"ם שביטול מצוות עשה של פריה ורביה הוא מפני ההרהור 32, ולא ייתכן לומר שביטול מצוות עשה מדאורייתא הוא מפני שיבוא אדם לעבור על איסור דרבנן. אמנם, חלק מהפוסקים הבינו אחרת, וסברו שביטול מצוות עשה לדעת הרמב"ם הוא מפני ביטול פריה ורביה ממש 33. גם לשיטתם ניתן לומר שכאשר פסק הרמב"ם שאדם שיצרו מתגבר עליו חייב לשאת אשה שמא יבוא לידי הרהור, כוונתו היא להרהור בזנות האסור מדאורייתא. מכל מקום, גם אם נאמר שלשיטתם כוונתו היא להרהור גרידא שאפשר שאסור רק מדרבנן, נבאר שהכל גזירה אחת מדרבנן- שמא יבוא אדם לידי הרהור האסור מדאורייתא, שכן אין גוזרים גזירה לגזירה 34. פירוש הדברים הוא, שאדם אשר מתגברים בו יצריו ורגשותיו לא יבוא אך ורק לידי הרהור גרידא, אלא יבוא לחשוב מחשבת עבירה באותה אשה שהרהר בה או באשה אחרת, ובכך יעבור איסור תורה 35.
הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם, מסכים עם הרמב"ם שאיסור 'ולא תתרו' הוא איסור תורה, ואינו משמיט אותו ממניין המצוות 36. אך באיסור 'ונשמרת מכל דבר רע', חולק הרמב"ן על הרמב"ם וסובר שלאו זה הוא מדאורייתא, ואינו נוהג מן התורה אלא במחנה הצבא בלבד 37. גם כאן יש לבאר שכאשר כתב הרמב"ן שאסור לאדם לשבת בלא אשה שמא יבוא לידי הרהור 38, כוונתו היא להרהור בזנות האסור מדאורייתא. מכל מקום, גם אם נאמר שכוונתו היא להרהור גרידא שאינו אסור לשיטתו אלא במחנה הצבא, נבאר שהכל גזירה אחת מדרבנן שמא יבוא האדם לידי הרהור האסור מדאורייתא, שכן אין גוזרים גזירה לגזירה. יש לציין שבשיטה זו הלך גם רבי שמעון בן צמח דוראן 39 שהביא את דברי הרמב"ן. 40
ביאור סוגיות מן התלמוד הבבלי
בתלמוד הבבלי ישנן מספר סוגיות העוסקות בהרהור עבירה אשר דורשות הסבר. נביא כאן את הסוגיות ואת פירושן. הסוגיה הראשונה אותה נבאר מופיעה במסכת קידושין. הגמרא מביאה את דעתו של רבי יעקב, הסובר שאין שכר המצוות ניתן בעולם הזה, אלא בעולם הבא בלבד-
דתניא- רבי יעקב אומר- אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב 'למען יַאֲרִיכֻן ימיך ולמען ייטב לך' (דברים ה טז), בשילוח הקן כתיב 'למען ייטב לך והארכת ימים' (דברים כב ז). הרי שאמר לו אביו עלה לבירה 41 והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא 'למען ייטב לך'- לעולם שכולו טוב, 'ולמען יאריכון ימיך' – לעולם שכולו ארוך. [תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט עמוד ב]
שואלת הגמרא על דבריו של רבי יעקב- אולי מעולם לא קרה מקרה שכזה? אך מיד משיבה שרבי יעקב ראה בעיניו מקרה דומה-
ודלמא לאו הכי הוה? ר' יעקב מעשה חזא.
ממשיכה הגמרא ושואלת- אולי אותו אדם שעלה במצוות אביו להביא גוזלות מן הבירה הרהר בעבירה בעודו מקיים את המצווה? אך על כך משיבה הגמרא שמחשבה רעה לא מצטרפת למעשה להיענש עליה-
ודלמא מהרהר בעבירה הוה? מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה.
ממשיכה הגמרא ומקשה פעם נוספת- אולי אותו אדם שעלה במצוות אביו להביא גוזלות מן הבירה הרהר בעבודת כוכבים, ועל הרהור עבודת כוכבים ישנו עונש אפילו אם לא הייתה עבודת כוכבים בפועל?
ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב 'למען תפוש את בית ישראל בלבם' (יחזקאל יד ה)?
על כך משיבה הגמרא, שגם רבי יעקב מסכים שהרהור עבודת כוכבים גורר עונש אף על פי שלא הצטרף למעשה.
איהו נמי הכי קאמר.
אך דווקא מכאן מוכיח רבי יעקב את שיטתו, שכן אילו היה שכר מצוות ניתן בעולם הזה, היו צריכות מצות כיבוד אב ואם ומצות שילוח הקן להגן על אותו אדם שלא יבוא לידי מחשבת עבודה זרה, וירד מן הבירה בשלום. ומכאן- שאין שכר מצוות ניתן בעולם הזה.
אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא, אמאי לא אגין מצות עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור?
התמיהה העולה מגמרא זו אותה עלינו לבאר, היא מדוע הייתה צריכה הגמרא להעמיד את המקרה אותו ראה רבי יעקב דווקא באדם המהרהר בעבודה זרה? גם אילו הייתה מעמידה הגמרא את המקרה בהרהור בזנות, שגם הוא אסור מהתורה בפני עצמו, הייתה זו עבירה שיש עליה דין שמיים. תמיהות נוספות עולות מהמשך הסוגיה במסכת קידושין, כאשר הגמרא דנה בעונש על מחשבה רעה-
מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (תהילים סו יח) 'און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה". [תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ עמוד א]
על כך מקשה הגמרא מתוך נבואת הנביא ירמיה, אשר מנבא לאנשי ישראל עונש על מחשבותיהם הרעות-
ואלא מה אני מקים (ירמיה ו יט) 'הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם'?
משיבה הגמרא, שכוונת הנביא ירמיה היא למחשבה שעשתה פרי ויצאה לפועל ועל כן מצטרפת למעשה. אך מחשבה שלא יצאה לפועל אינה מצטרפת למעשה.
מחשבה שעושה פרי הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.
ממשיכה הגמרא ומקשה מתוך נבואת הנביא יחזקאל-
ואלא הא דכתיב (יחזקאל יד ה) 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'?
על קושיה זו מביאה הגמרא שני תירוצים. האחד של רב אחא בר יעקב-
אמר רב אחא בר יעקב- ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר- חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
רב אחא בר יעקב מתרץ שדברי הנביא יחזקאל עוסקים במחשבת עבודה זרה שהיא חמורה, ועל כן ראויה להיצטרף למעשה. התירוץ השני הוא של עולא משמו של רב הונא-
עולא אמר- כדרב הונא, דאמר רב הונא- כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא נעשית לו כהיתר.
מתרץ עולא משמו של רב הונא, שדברי הנביא יחזקאל עוסקים באדם שחוזר וחושב מחשבות זנות או עבירה, עד שנעשו מחשבות אילו כמותרות בעיניו. אף על פי שאותו אדם אינו מוציא את מחשבותיו לפועל, הסיבה לכך היא לא מפני שעשה תשובה על מחשבותיו הרעות, אלא שלא הוצרך לעבור את אותה עבירה, ועל כן מצטרפות מחשבות אילו למעשה 42. מגמרא זו עולות שתי תמיהות. הראשונה, היא מדוע העמידה הגמרא את נבואת הנביא ירמיה דווקא במחשבה שעושה פרי? הלוא הרהור בעבירה אסור מן התורה אף אם לא הביא לידי מעשה? התמיהה השניה דומה לתמיהה העולה מן הגמרא הקודמת אותה למדנו- מדוע העמיד רב אחא בר יעקב את נבואת הנביא יחזקאל דווקא במחשבת עבודה זרה? הרי גם אילו היה מעמיד את נבואת הנביא יחזקאל בהרהור בזנות, שגם הוא אסור מהתורה בפני עצמו, הייתה זו עבירה שיש עליה דין שמיים? כל התמיהות אותן העלינו, מוסברות בדברי הרב משה פיינשטיין בתשובותיו-
ואף שבקידושין דף לט ומ משמע שרק בעבודה זרה עונשין על המחשבה ולא בשאר עברות אף דזנות, הוא משום דשם איירי בעונש מיתה שנפל ומת, שמצד האיסור ד'אחרי עיניכם' לא היה לו ליענש מיתה. ואף בעבודה זרה לא מצד האיסור ד'אחרי לבבכם' נענש, אלא משום דבעבודה זרה עונשין על המחשבה כמעשה, מקרא ד'למען תפוש בלבם', וזה ליכא בשאר עברות דלא מצרפה למעשה אף בזנות, ונשאר רק האיסור דהרהור שאינו בעונש גדול דמיתה. [שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן סט]
על פי דברי הרב פיינשטיין מוסברות שתי התמיהות אותן העלינו קודם. ראשית, הגמרא העמידה את המקרה אותו ראה רבי יעקב דווקא באדם שהרהר בעבודה זרה, מכיוון שרק הרהור עבודת כוכבים שהוא חמור מצטרף למעשה וגורר אחריו עונש כעל מעשה. שנית, הגמרא באה ללמדנו שישנן שלוש מחשבות עבירה חמורות אשר מצטרפות למעשה ונענשים עליהן כעל מעשה שנעשה בפועל- מחשבה שעשתה פרי, מחשבת עבודת כוכבים ומחשבת עבירה שהאדם חזר וחשב עד שנעשתה כמותרת בעיניו. שלושת המחשבות החמורות האלה מצטרפות למעשה להיענש עליהן כעל מעשה, בשונה משאר מחשבות עבירה שהאדם נענש עליהן, אך לא בעונש חמור כעונש על מעשה 43. על פי דברים אלה, נוכל לבאר סוגיה נוספת הדורשת הסבר. הגמרא במסכת קידושין אומרת שאם קידש אדם אשה בתנאי שהוא רשע, הרי זו מקודשת-
על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור- מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו. [תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב]
שוב נשאלת השאלה, מדוע נקטה הגמרא דווקא הרהור עבודה זרה ולא הרהור בשאר עבירות. התשובה על כך, היא שעבודה זרה היא איסור חמור שהופך את האדם מצדיק שזכויותיו מרובות על עוונותיו, לרשע שעוונותיו מרובים על זכויותיו 44. וכן כתב הרמב"ם בהלכות אישות-
על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור הרי זו מקודשת מספק, שמא הרהר בעבודה זרה בדעתו, שעון עבודה זרה גדול הוא, ומשיהרהר לעבוד בלבו נעשה רשע, שנאמר (דברים יא) 'פן יפתה לבבכם', וכתוב (יחזקאל יד) 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'. [רמב"ם, הלכות אישות פרק ח, הלכה ה]
נמשיך בדברי בעלי התוספות במסכת עבודה זרה, אשר הביאו ראיות מהתלמוד הבבלי לכך שאיסור "ונשמרת מכל דבר רע" הוא איסור תורה, ומתוך דבריהם ניישב סוגיות נוספות הדורשות הסבר לשיטה זו. כדי להבין את הדברים, נביא קודם את הגמרא במסכת כתובות. הגמרא שואלת היכן בתורה מופיעה אזהרה למוציא שם רע, ומובאות שתי דעות- אחת של רבי אלעזר והשניה של רבי נתן.
אזהרה למוציא שם רע מנלן? רבי אלעזר אמר מ'לא תלך רכיל', רבי נתן אומר מ'ונשמרת מכל דבר רע'. (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מו עמוד א)
שואלת הגמרא, מדוע לא למד רבי אלעזר אזהרה למוציא שם רע מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' כשם שלמד רבי נתן-
ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי?
משיבה הגמרא שפסוק זה נצרך לו לדרשה אחרת, אותה דרש רבי פנחס בן יאיר, המלמדת על איסור הרהור עבירה-
ההוא מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר, 'ונשמרת מכל דבר רע'- מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר- אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.
על סמך הגמרא במסכת כתובות, הסיקו בעלי התוספות שהדרשה אותה דרש רבי פנחס בן יאיר לאסור הרהור עבירה, היא דרשה גמורה ולא אסמכתא 45 בלבד. זאת, מכיון שרבי אלעזר מייחד לה את הפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע'. אילו היתה זו אסמכתא, לא היה צורך לייחד לה את הפסוק והיא היתה יכולה להירמז ביחד עם דרשתו של רבי נתן או עם דרשה עיקרית אחרת. וכך כתבו בעלי התוספות במסכת עבודה זרה-
שלא יהרהר אדם ביום – האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו). [תוספות, מסכת עבודה זרה, דף כ עמוד ב]
אך על הבנה זו מקשים בעלי התוספות מהגמרא במסכת חולין. הגמרא דורשת את דברי יחזקאל הנביא, אשר הקדוש ברוך הוא מצוה עליו לאכול לחם מאוס אפוי בגללי צואת האדם, כאות לכך שבני ישראל יאכלו את לחמם טמא ומאוס בגלות. הנביא יחזקאל מצטער מאוד בשמעו את ציווי ה', שכן מנעוריו שמר את נפשו מכל דבר טמא ומאוס, וכך הוא אומר לפני ה' מתוך צערו-
וָאֹמַר אֲהָהּ אדני יקוק הנה נפשי לֹא מְטֻמָּאָה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפִי בְּשַׂר פִּגּוּל. [יחזקאל, פרק ד, פסוק יד]
הגמרא במסכת חולין מבארת, שהנביא יחזקאל אומר בצערו שכל ימיו נשמר אפילו מדברים שאין דרכם של שאר בני האדם להישמר מהם, ואילו כעת יאלץ להפסיק לנהוג בפרישות וטהרה ולאכול לחם מאוס-
הנה נפשי לא מטומאה- שלא הרהרתי ביום ובאתי 46 לידי טומאה בלילה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי- שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם 47, ולא בא בפי בשר פגול- שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם 48. [תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף לז עמוד ב]
מגמרא זו במסכת חולין, מקשים בעלי התוספות על כך שאיסור הרהור עבירה הוא איסור דאורייתא-
והקשה הרב רבי אלחנן- אם כן מאי רבותיה 49 דיחזקאל, דאמרינן פרק שני דחולין (דף לז) ונפשי לא מטומאה- שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה?
אם איסור הרהור עבירה הוא איסור תורה, איזו פרישות מיוחדת נהג יחזקאל בכך שלא הרהר ביום ובא ליד טומאה בלילה? הרי גם שאר בני האדם חייבים בכך מדין תורה? ומתרצים התוספות בשם רבי יצחק בן שמואל הזקן-
ואומר ר"י דמכל מקום רבותא היא ממה שהיה מציל עצמו מהרהור, מה שאין כן בשאר אדם דאינו ניצול מהם בכל יום, כדאמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט (דף קסד)- שלשה דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום וקא חשיב הרהור.
תירוצו של רבי יצחק בן שמואל הזקן מבוסס על דברי רב עמרם בשם רב בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא-
אמר רב עמרם אמר רב- שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום- הרהור עבירה, ועיון תפלה 50 ולשון הרע 51. [תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קסד עמוד ב]
מכיוון שאיסור הרהור עבירה הוא מאיסורי התורה שאדם רגיל אינו ניצל מהם בכל יום, נמצא שיחזקאל הנביא היה בעל מעלה מיוחדת כאשר ניצל מן ההרהור, וזוהי גדולתו אותה הוא מזכיר לפני ה' מתוך צערו.
יש להעיר כאן, שהעובדה שהגמרא מונה את ההרהור כעבירה שאין אדם ניצול ממנה בכל יום, אין פירושה שהאדם אנוס לעבור עבירה זו בעל כרחו. כוונת הגמרא היא שאם אדם לא ישים ליבו הוא יעבור על ההרהור האסור בהכרח, שכן הדברים העלולים להביא את האדם לידי הרהור מצויים ביותר. על כן רוב בני האדם שאינם נזהרים, יעברו על איסור ההרהור בכל יום 52. דברים אלה נוכל להבין גם מתחילתה של הברייתא משמו של רבי פנחס בן יאיר-
תנו רבנן- 'ונשמרת מכל דבר רע' שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר- תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, וכו'. 53 [תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ עמוד ב]
מתוך תחילתה של הברייתא אנו למדים שרק אדם העמל בתורה יוכל לדעת ולהבין את אזהרותיה ולהגיע למדרגת הזהירות- להישמר מעבירה הבאה לידו. מתוך כך, יגיע למדרגת הזריזות ויישמר עוד קודם לכן שלא תבוא העבירה לידו, ובכלל מדרגת הזריזות- שיוכל האדם להישמר מהרהור עבירה ולא יבוא לידי טומאה 54. מכיוון שלא כל אדם זוכה לעמול בתורה ולהיות מבני עליה, כשם שאמר רבי שמעון בר יוחאי- "ראיתי בני עלייה והן מועטין" 55, רוב בני האדם נכשלים בהרהורים אסורים. על כן, האדם אשר רוצה להגיע למעלת הזריזות, חייב לעמול בתורה ולשמור עצמו היטב מגורמי ההרהור. אם לא כן, לא יוכל לטהר את מחשבותיו ויהיה כשאר המון העם אשר נכשלים תדיר בהרהורים אסורים.
מקורות נוספים לעיון
- פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת סנהדרין, פרק ז, משנה ד.
- שו"ת דברי יציב, חלק אבן העזר, סימן א.
- שו"ת דברי יציב, חלק אבן העזר, סימן לה.
- תורה תמימה, הערות, דברים, פרק כג, הערות מז מט.
- ספרי, דברים, פרשת כי תצא, פיסקא רנד, אות י.
- מדרש תנאים לדברים, פרק כג פסוק י.
- תלמוד בבלי, נזיר, דף כג עמוד א.
- רש"י, יומא, דף כט עמוד א.
- מהרש"א, חידושי אגדות, יומא, דף כט עמוד א.
- רש"י, בבא בתרא, דף טז עמוד א.
- מהרש"א, חידושי אגדות, מסכת נדה, דף יד עמוד א.
- כללי המצוות לרבינו יוסף בן רבי אברהם ג'קטליא, 'הרהור'.
- בית הבחירה למאירי, מסכת חולין, דף לז עמוד ב.
- שו"ת רדב"ז, חלק ב, סימן תש"ע.
- שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, אבן העזר סימן ו.
הערות שוליים